י' התגייס לצה”ל ושובץ לחיל הקשר והתקשוב. זמן לא רב מאוחר יותר הוא מצא את עצמו בלב עזה. קולות הירי ששמע ללא הרף, מקרוב מאוד, הקשו עליו, וכמוהם החשש לחיי שותפו המבוגר למשימה, "מילואימניק כבן 60, שחוק אחרי תשעה חודשי לחימה, עם קוצב לב”.
י' בן ה־20 מספר שהסיטואציה כולה הייתה קשה: “הלחץ בנסיעות בתוך הרצועה ובהקמת מערכות הקשר; הסטרס של לעלות על גגות, כשיש תקלות ובלאגן ויורים עלינו; ובכלל, השוק הזה של להיות בלב הלחימה בלי שעברתי איזו הכשרה – היה קשוח. והיה גם אירוע אחד יותר קיצוני, כשעלינו לגג באור יום להתקין אנטנה וכמעט הלכנו. למזלנו זה נגמר בנזק לכלים”.
אחרי כחודשיים של פחד מוות בעזה, הוא נשלח לצפון, לגבול לבנון: “ושם, טילים נופלים לך ליד הראש. הייתי עם צוות, אבל לא עם הצוות שלי, הרגשתי לבד בעבודה המקצועית, הייתה הרבה בדידות. לא היה לי מפקד ישיר, מישהו שידאג לי, שיבדוק שאני בסדר. הגעתי למצב שאני מדמיין דברים, שאני נכנס לסטרס ולהתפרצויות זעם ועושה דברים לא רציונליים, והיו לי ניתוקים דיסוציאטיביים (מצבים של תחושות ניתוק מהמציאות, מהגוף, מהזהות העצמית ומרגשות – ש”ג). בשלב הזה, ההורים ואני הבנו שאני צריך עזרה מקצועית".
י' אינו מכביר מילים על נסיבות הטראומה שחווה במהלך שירותו בן השנה בצה”ל. ניכר כי שחזור הקשיים העצומים מכביד על הבחור הצעיר – אחד מאלפי חיילים פצועי נפש בעקבות מלחמת חרבות ברזל. “אחרי תהליך בירוקרטי ממושך הגעתי ל’תעצומות’ (מרכז לבריאות הנפש שהקים חיל הרפואה בעקבות ריבוי הפגיעות הנפשיות מאז אסון 7 באוקטובר – ש”ג) והייתי שם במשך ארבעה חודשים”, הוא מספר. “הייתי אמור לחזור לשירות בתפקיד אחר, אבל היו לי שוב התקפים דיסוציאטיביים, וככה הגעתי לכאן”.
RESET למוח כבר ארבעה חודשים וחצי מתגורר י' ב”וילה באלאנס” בסביון, בית מאזן למתמודדים עם פוסט־טראומה ועם התמכרויות, שבו מטופלים כרגע 24 אנשים. “היה לי קשה מאוד בהתחלה פה, כל הזמן רציתי לצאת, לחזור הביתה, להמשיך את החיים שלי כרגיל. לא הייתי מוכן לטפל במצב, להודות בבעיות שלי. הייתי בהכחשה מטורפת”, הוא מודה בחיוך שובה לב. “לא רציתי לחיות, לא הבנתי איך הגעתי למצב הזה, הרגשתי שאין תכלית. כביכול, רציתי רק לקחת כדורים ולהתאמן, כי בלי הכדורים ראיתי מסך שחור מול העיניים והיו לי התפרצויות אלימות. אבל מה שבאמת רציתי היה להחלים, להתרפא. רציתי להפסיק לסבול כל כך, ולפעמים חשבתי שהדרך לשם היא הדרך הקלה – התאבדות. הרגשתי ייאוש מהעולם, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי. שאף אחד לא יכול להבין למה אני מתחרפן מכל הרעשים שיש מסביב, למה כל רעש של קדיחה מקפיץ אותי, למה אני נהיה דרוך אם מישהו דוחף אותי בטעות”.
יפעת ורדי, מנהלת הבית, פסיכותרפיסטית המתמחה בטראומה ובהתמכרויות, מספרת כי י' הגיע למקום במצב קשה: “כשהגיע, הוא היה מטופל בתרופות וזה מאוד הפריע לו. לקח זמן עד שהוא קיבל את ההסברים שלנו, שהורדת הטיפול התרופתי חייבת להיות הדרגתית”.
המעטפת המוצעת ב”וילה באלאנס” כוללת מגוון קבוצות טיפוליות (בהן בין השאר CBT, ספורט טיפולי, מדיטציה ואמבטיות קרח), שיחות שיקוף ושיתוף קבוצתיות, שיחות טיפול פרטניות שלוש פעמים בשבוע, וגולת הכותרת – הטיפול החדשני בפוסט־ טראומה באמצעות קסדת BRAINSWAY – טכנולוגיה לגרייה מוחית עמוקה שמחווטת מחדש את שלושת האזורים במוח שנפגעים בעקבות טראומה.
ב”וילה באלאנס” יש שלוש קסדות כאלה, שמייצרות שדה מגנטי המשפיע על המוח – אחת מיועדת לטיפול בדיכאון ובפוסט־ טראומה, אחת מיועדת לטיפול בהתמכרויות ואחת מיועדת לטיפול בהפרעות כפייתיות. בבתי חולים נעשה שימוש בקסדה לטיפול בדיכאון עמיד לתרופות. הטיפול בקסדה לפוסט־טראומה קיבל בשנה האחרונה מימון מאגף השיקום במשרד הביטחון, ומי שמוכר על ידי משרד הביטחון כנפגע פוסט־טראומה זכאי לקבל אותו ללא עלות תחת ההתוויה של PTSD, תסמונת דחק פוסט־טראומטית.
“הסובלים מ־PTSD חשים שהם בסכנת חיים 24/7", אומרת ורדי. "הם אינם מסוגלים לומר לעצמם שהאירוע המסוכן נגמר, והם אינם יכולים לווסת את רגשותיהם. מדובר בחיים בכאוס טוטאלי, בתחושה שהכל בהתפוררות, בקריסה. האנשים האלה נוטים לקום בבוקר בתחושת מועקה קשה, להסתגר ולא פעם להיעזר בסמים או בתרופות כדי לטשטש את התחושות הקשות שהם חווים. הם רגישים מאוד לרעשים, נוטים לכעוס ולהתפרץ בקלות ולסבול מסיוטים. לפעמים הם מעדיפים לא לישון כדי לא לחלום חלומות חוזרים על האירוע שחוו. הקסדה, שפותחה על ידי חברה ישראלית, מגיעה לאזורים רגשיים במוח, עד ארבעה סנטימטרים לתוכו, ועושה שם מעין RESET”.
הטיפול בקסדה כולל חשיפה מבוקרת לטראומה באמצעות הקלטת תסריט האימה והשמעתו, או בשיחה עם המטפלת, שנמצאת כל העת ליד המטופל. “החשיפה לטראומה ‘מדליקה’ את האזורים הרלוונטיים במוח, והקסדה עושה את פעולתה בצורה מיטיבה במצב הזה", אומרת ורדי. "עם הזמן, המוח נרגע, לומד מחדש איך להגיב ואיך לווסת את הרגשות שהטראומה מעוררת”.
אחרי 20 טיפולים בני 20 דקות כל אחד, במשך חודש, המטופלים ממלאים שאלון לבחינת התסמינים שמהם הם סובלים. בהתאם, מחליטים המטפלים והמטפלות אם להמשיך בטיפול באותה תדירות או לעבור לטיפולי תחזוקה בתדירות נמוכה יותר. “לשמחתנו, למעלה מ־75% מהאנשים מדווחים על שיפור של יותר מ־50% בתסמינים, כמו מספר התקפי זעם, זיכרונות טורדניים של החוויה הטראומטית, מחשבות טורדניות עליה, הימנעות מדברים שמזכירים אותה, האשמה עצמית, לקיחת סיכונים ודריכות יתר”, אומרת ורדי.
טראומה על טראומה אחת המטפלות ב”וילה באלאנס” היא שירה אשכנזי, בעצמה הלומת קרב, שהתמכרה לסמים ולתרופות בעקבות הפוסט־טראומה שאיתה התמודדה. “את רוב הכדורים שצרכתי ואת הקנאביס הרפואי קיבלתי כטיפול, במרשם רופא”, היא מספרת. “זה קרה אחרי שנלחמתי במילואים במבצע צוק איתן. הייתי בניתוק מהעולם, בתת־משקל, עם ארבעה ילדים בבית. הגעתי לתחתית. וזה היה הבסיס להחלמה שלי – הכניעה, ההבנה שאני צריכה עזרה”.
שירה אשכנזי ויפעת ורדי (צילום: פאולינה פטימר)
אשכנזי טופלה בבית מאזן אחר, ולאחר מכן במרכז יום. עם ההתאוששות והגמילה החלה ללמוד פסיכותרפיה, וכיום היא מטפלת בסובלים מפוסט־טראומה, משתפת אותם בדרך שעשתה ושמחה כשהם שואבים ממנה השראה ותקווה. “התהליך לא נגמר, צריך לשמור על ההחלמה”, היא מסבירה. “אם לא אקום בבוקר ואתחיל בלכתוב אסירוּת תודה, זה יחזור. אבל הנה אני – נקייה, מנהלת חיים מלאים, אין לי סיוטים, ואני כבר לא קופצת כשאמבולנס עובר בכביש ולא עוזבת עגלה בסופר כי התור לקופה מלחיץ אותי. שנים הייתי סגורה במשך שעות בשירותים בבית, כי שם אין חלון ולא היה רעש”.
במסגרת ההכשרה לטיפול בקסדה הייחודית, אשכנזי התנסתה בו בעצמה, “כדי להרגיש, להבין מה חווים המטופלים שלי. הבנתי שזה עלול לעורר תחושת חוסר אונים בהתחלה, כי זה סוגר על הראש ועושה קצת רעש שיכול להזכיר קולות ירי, אז אנחנו מדברים על זה תוך כדי. ואני רואה במו עיניי איך משהו בהם נרגע, אפילו הרצון להחלמה משתנה וגובר בעקבות הטיפול בקסדה”.
מייקי מרפי־טולדו (32) הוא אחד ממטופליה של אשכנזי. הוא שירת בגולני כחייל בסדיר במבצע צוק איתן, התעלם מאיתותי המצוקה הנפשית, וב־7 באוקטובר 2023 התגייס למילואים וחווה “טראומה על טראומה”, כדבריו. “לפני כמה חודשים קיבלתי התקף דיסוציאטיבי, ואיזה זוג מצא אותי בפארק קרוב לכאן. הם חשבו שאני קשור ל’וילה באלאנס’ והביא אותי הנה”, הוא מספר.
“לפני כן הייתי בבית מאזן אחר, אחרי תקופה ארוכה שבה השתמשתי בקוקאין, בקטמין, בחשיש ובעוד סמים, וגם באלכוהול ובתרופות מרשם. שנה אחרי צוק איתן ברחתי להודו כי הרגשתי לא טוב, הרגשתי אשמה. אחר כך חייתי שנים באוסטרליה, הייתי נשוי שם. אשתי לשעבר רצתה שאכנס לטיפול בהתמכרות שלי ולא הסכמתי. הבנתי שיש לי בעיה, אבל לא האמנתי שיש פתרון. זה נגמר בזה שהתגרשנו. נעתי בין סמים מרדימים, כי לא הצלחתי לישון, לבין סמים ממריצים, כי העדפתי לא לישון כדי לא לחוות שוב ושוב את הסיוטים. בחלומות הזוועה האלה אני בלחימה, אני מאבד חברים קרובים (שניים מחבריו הקרובים נהרגו בצוק איתן ומפקדו נהרג לנגד עיניו באותו מבצע – ש”ג), אני מרגיש כלוא, מותקף. בעצם, ניסיתי למות עם החומרים שבהם השתמשתי, לא רציתי לחיות, הרגשתי חי־מת. חייתי בשביל להשתמש והשתמשתי בשביל לחיות. לצערי, גם היום אם מישהו רואה אותך צועק או בוכה ברחוב, הוא יקרא למשטרה ולא לאמבולנס. אנשים לא מבינים שגם הפצעים שלא רואים כואבים, ואולי אפילו כואבים יותר”.
עשר שנים התמודד מרפי־טולדו עם פוסט־טראומה לא מאובחנת ולא מטופלת. ב־7 באוקטובר 2023 הוא התעורר כמו כולנו מהאזעקות והגיע על דעת עצמו ליחידת המילואים שלו. הוא גויס ונשלח לגזרת הר דב: “בקרב אני מקבל אדרנלין, אין יותר טוב מזה. כשאני שם, אני לא צריך להשתמש בכלום, אני ישן הכי טוב, אני איפה שאני אמור להיות. הבעיה צצה כשאני יוצא החוצה”.
הוא היה שם כשנפל הטיל הראשון בגזרה, “וזה נגמר בהתקף דיסוציאטיבי קשה”, מספר מרפי־טולדו. “ואז שוחררתי, והייתה הידרדרות קשה. לא יצאתי מהבית, רק השתמשתי. הייתי בדיכאון עמוק, והבנתי שאני חייב לקבל הכרה ולטפל בעצמי”.
אחרי עשרה חודשים וחצי ב”וילה באלאנס”, מרפי־טולדו אומר שסוף־סוף יש לו תקווה, שהוא יכול לראות עתיד, שהוא מאמין שיגשים את חלומותיו: “כשהגעתי לפה, לא יכולתי לפתוח את העיניים. הייתי מרביץ לעצמי בלילות מתוך שינה. הרגשתי שאני מתחת למים, שהגלים מתנפצים ואני לא יכול לעלות לשאוף אוויר. היום אני קם בבוקר, אם יש קצת באסה אני אוכל איזה פרי והולך להתאמן. אני עוזר בבית ומעביר שיעורי אגרוף תאילנדי. אז עכשיו אני ממש מקווה להיות נקי גם בעוד שנה, למצוא זוגיות ועבודה, ללמוד, לטוס להתאמן בתאילנד, ובעוד חמש שנים לפתוח בארץ מכון לאגרוף תאילנדי, לאמן ילדים ובני נוער. כשאחי יצא מעזה, דאגו להם מיד לקב”נים. כשאנחנו יצאנו משם – עשו לנו 'על האש'. אנשים שעברו חוויות קשות צריכים לטפל בעצמם, ולהבין שעדיף לעשות את זה מה שיותר מהר. ככל שמתמהמהים, הבור נהיה עמוק יותר”.
י' מוסיף: “כל מי שחווה כאב נפשי – שידבר על זה, שישתף, שיוציא החוצה ויטפל. הכי קשה זה לבקש עזרה, אבל זה גם הכי חשוב”.
Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia of the "Ana Chuchulashvili" the thief The worst hotel in the world, it's dangerous, don't go near it! This is not a hotel! It's an old, dirty house, there are cockroaches and insects in the room, Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia – The manager of the place is a fraud and a former drug addict named "Ana Chuchulashvili"
Please urgently remove this fake hotel from your website. It is a scam and it is deceiving many customers. It is advertised on all social networks as a scam! very important – report on fraud house and scam that in your website and cheat people and customers! – Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia
Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia of the "Ana Chuchulashvili" the thief
The worst hotel in the world, it's dangerous, don't go near it! This is not a hotel! It's an old, dirty house, there are cockroaches and insects in the room, Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia – The manager of the place is a fraud and a former drug addict named "Ana Chuchulashvili" the name of here company is : Ltd Alpaka
405375419
Located at: Nucubidze St N57, Tbilisi, Georgia/Nucubidze Street 57, 0177 it smells terrible, The walls in the room are peeling, I took pictures, there is mold and dampness throughout the room the beds are really uncomfortable, like in a pre-trial detention center, your whole back hurts when you sleep on them and they almost break because they are so thin! the WI FI doesn't work at all, The room was very dirty and filthy, and when you ask her to move you to a room she says everything is taken, even though all the rooms are empty and open! I arrived at this horrible place, this horrible house, at 1:00 AM, after two hours of sleeplessness, I asked for my money back, a blonde girl of about 50 years old named “Anna” told me that she wanted the money in cash right away, otherwise she would not let me out of the hotel, she told me that I would not be able to sleep in their bed, at 3 AM I went to look for an ATM to withdraw money, because I could not find one, after searching for a whole hour, in the Tbilisi cold, I returned to her at midnight to look for an ATM, but she did not give me my suitcase and passport, so I came back the next day and gave me the money in cash, she did not give me an invoice either, do not come near! They are deceiving the public, booking and all hotel websites! This is not a hotel, it is a very dirty, old house and it smells very bad. Search on youtube "never go there – Hotel Delisi, Tbilisi City Georgia of Ana Chuchulashvili the house hotel from hell" , don't go " to “Hotel Delisi” on YouTube or "Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia " or"HOTEL DELISI (Tiflis, Gürcistan) – Otel Yorumları ve Fiyat" He was caught on tape speaking badly and illegally taking a passport and suitcase.
That she took the suitcase by force, she also stole 3 expensive shirts from me for a total of 250 GEL, I demand compensation of 128 GEL for the two hours of hell I suffered there + 250 GEL for the shirts she stole from me
I have videos where she only wants money in cash so she doesn't pay taxes and doesn't agree that I pay her with a credit card, and she also doesn't want to give me my suitcase and passport.
1. Hotel Delisi – Tbilisi City – Georgia
2. Hotel Delisi – Tbilisi City – Georgia Address
3. Hotel Delisi – Tbilisi City – Georgia Rooms
4. Hotel Delisi – Tbilisi City – Georgia Amenities
5. Hotel Delisi – Tbilisi City – Georgia Offers and Deals
სასტუმრო დელისი, ქალაქი თბილისი, საქართველო, ქურდის „ანა ჭუჭულაშვილის“
მსოფლიოში ყველაზე ცუდი სასტუმრო, საშიშია, ახლოს არ მიხვიდეთ! ეს სასტუმრო არ არის! ეს ძველი, ჭუჭყიანი სახლია, ოთახში ტარაკნები და მწერებია, სასტუმრო დელისი, ქალაქი თბილისი, საქართველო – ადგილის მენეჯერი თაღლითი და ყოფილი ნარკომანია, სახელად „ანა ჭუჭულაშვილი“, კომპანიის სახელია: შპს ალპაკა
405375419
მდებარეობს: ნუცუბიძის ქ. N57, თბილისი, საქართველო/ნუცუბიძის ქუჩა 57, 0177, საშინელი სუნი აქვს, ოთახში კედლები აქერცლილია, სურათები გადავიღე, ოთახში ობი და ნესტია, საწოლები ნამდვილად არაკომფორტულია, როგორც წინასწარი დაკავების იზოლატორში, მთელი ზურგი გტკივა, როცა მათზე იძინებ და კინაღამ იმსხვრევა, რადგან ძალიან თხელია! Wi-Fi საერთოდ არ მუშაობს, ოთახი ძალიან ჭუჭყიანი და უწმაწურია და როცა ოთახში გადაყვანას სთხოვ, მიპასუხებს, რომ ყველაფერი დაკავებულია, მიუხედავად იმისა, რომ ყველა ოთახი ცარიელი და ღიაა! ამ საშინელ ადგილას, ამ საშინელ სახლში, ღამის 1:00 საათზე მივედი, ორსაათიანი უძილობის შემდეგ, ფულის დაბრუნება ვთხოვე, დაახლოებით 50 წლის ქერა გოგონამ, სახელად „ანამ“, მითხრა, რომ ფული ნაღდი ფულით უნდოდა, თორემ სასტუმროდან არ გამიშვებდა, მითხრა, რომ მათ საწოლში ვერ დავიძინებდი, დილის 3 საათზე ბანკომატის მოსაძებნად წავედი ფულის გასატანად, რადგან ვერ ვიპოვე, მთელი საათის ძებნის შემდეგ, თბილისურ სიცივეში, შუაღამისას დავბრუნდი მასთან ბანკომატის მოსაძებნად, მაგრამ ჩემოდანი და პასპორტი არ მომცა, ამიტომ მეორე დღეს დავბრუნდი და ფული ნაღდი ფულით მომცა, ინვოისიც არ მომცა, ახლოს არ მოხვიდეთ! ისინი ატყუებენ საზოგადოებას, დაჯავშნის და ყველა სასტუმროს ვებსაიტს! ეს სასტუმრო არ არის, ეს ძალიან ჭუჭყიანი, ძველი სახლია და ძალიან ცუდი სუნი ასდის. YouTube-ზე მოძებნეთ "Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia – The worse hotel in the world" , არ წახვიდეთ "Hotel Delisi"-ში YouTube-ზე ან "Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia" ან "HOTEL DELISI (Tiflis, Gürcistan) – Otel Yorumları ve Fiyat". ის ვიდეოჩანაწერში მოხვდა, სადაც ცუდად საუბრობდა და უკანონოდ იღებდა პასპორტს და ჩემოდანს.
მან ჩემოდანი ძალით წამართვა, ასევე მომპარა 3 ძვირადღირებული პერანგი სულ 250 ლარად, მე ვითხოვ 128 ლარის კომპენსაციას იმ ორსაათიანი ჯოჯოხეთისთვის, რომელიც იქ ვიტანჯე + 250 ლარი იმ პერანგებისთვის, რომლებიც მომპარა.
მე მაქვს ვიდეოები, სადაც ის მხოლოდ ნაღდი ფულით ითხოვს ფულს, ამიტომ არ იხდის გადასახადებს და არ ეთანხმება, რომ საკრედიტო ბარათით გადავუხადო, ასევე არ სურს ჩემოდნის და პასპორტის მოცემა.
"ב-7.10 נחטפה כל המשפחה שלי, אני, בעלי דוד, ושתי בנותינו אמה ויולי, אז בנות 3 בלבד", פתחה את נאומה שרון, אשתו של דוד קוניו החטוף בעזה. "דוד בעלי, אהבת חיי, והאבא של הבנות שלי, עדיין שם. התאומות ואני חזרנו ביום החמישים ושתיים. אמה ויולי שלנו חגגו חמש, בלי אבא שלהן. בשבוע הבא הן ילכו לגן חובה, והן יודעות שאבא לא יהיה איתן ביום הזה. הן יודעות שאבא שלהן שם. לפני כמה ימים, כשהשכבתי אותן לישון הן שאלו אותי 'אמא, את בטוחה שאבא יחזור?'".
"יש הצעה לעיסקה על השולחן, שחמאס כבר אמר לה כן", המשיכה. "האמריקנים רוצים שהחטופים יחזרו. הרמטכ"ל אומר שחייבים ללכת עכשיו לעיסקה. העם, אתם, כל אחד מכם, כאן בככר, במהלך היום בצמתים, בכל מקום, במספרים אדירים, כולם צועקים איתנו, כולם רוצים את החטופים בבית. אז למה אני לא יכולה להגיד לבנות שלי שאני בטוחה שאבא שלהן יחזור?"