RESET למוח: הטיפול החדשני שמשפר פלאים את מצב הפוסט-טראומטיים

י' התגייס לצה”ל ושובץ לחיל הקשר והתקשוב. זמן לא רב מאוחר יותר הוא מצא את עצמו בלב עזה. קולות הירי ששמע ללא הרף, מקרוב מאוד, הקשו עליו, וכמוהם החשש לחיי שותפו המבוגר למשימה, "מילואימניק כבן 60, שחוק אחרי תשעה חודשי לחימה, עם קוצב לב”.

י' בן ה־20 מספר שהסיטואציה כולה הייתה קשה: “הלחץ בנסיעות בתוך הרצועה ובהקמת מערכות הקשר; הסטרס של לעלות על גגות, כשיש תקלות ובלאגן ויורים עלינו; ובכלל, השוק הזה של להיות בלב הלחימה בלי שעברתי איזו הכשרה – היה קשוח. והיה גם אירוע אחד יותר קיצוני, כשעלינו לגג באור יום להתקין אנטנה וכמעט הלכנו. למזלנו זה נגמר בנזק לכלים”.

אחרי כחודשיים של פחד מוות בעזה, הוא נשלח לצפון, לגבול לבנון: “ושם, טילים נופלים לך ליד הראש. הייתי עם צוות, אבל לא עם הצוות שלי, הרגשתי לבד בעבודה המקצועית, הייתה הרבה בדידות. לא היה לי מפקד ישיר, מישהו שידאג לי, שיבדוק שאני בסדר. הגעתי למצב שאני מדמיין דברים, שאני נכנס לסטרס ולהתפרצויות זעם ועושה דברים לא רציונליים, והיו לי ניתוקים דיסוציאטיביים (מצבים של תחושות ניתוק מהמציאות, מהגוף, מהזהות העצמית ומרגשות – ש”ג). בשלב הזה, ההורים ואני הבנו שאני צריך עזרה מקצועית".

י' אינו מכביר מילים על נסיבות הטראומה שחווה במהלך שירותו בן השנה בצה”ל. ניכר כי שחזור הקשיים העצומים מכביד על הבחור הצעיר – אחד מאלפי חיילים פצועי נפש בעקבות מלחמת חרבות ברזל. “אחרי תהליך בירוקרטי ממושך הגעתי ל’תעצומות’ (מרכז לבריאות הנפש שהקים חיל הרפואה בעקבות ריבוי הפגיעות הנפשיות מאז אסון 7 באוקטובר – ש”ג) והייתי שם במשך ארבעה חודשים”, הוא מספר. “הייתי אמור לחזור לשירות בתפקיד אחר, אבל היו לי שוב התקפים דיסוציאטיביים, וככה הגעתי לכאן”.

RESET למוח
כבר ארבעה חודשים וחצי מתגורר י' ב”וילה באלאנס” בסביון, בית מאזן למתמודדים עם פוסט־טראומה ועם התמכרויות, שבו מטופלים כרגע 24 אנשים. “היה לי קשה מאוד בהתחלה פה, כל הזמן רציתי לצאת, לחזור הביתה, להמשיך את החיים שלי כרגיל. לא הייתי מוכן לטפל במצב, להודות בבעיות שלי. הייתי בהכחשה מטורפת”, הוא מודה בחיוך שובה לב. “לא רציתי לחיות, לא הבנתי איך הגעתי למצב הזה, הרגשתי שאין תכלית. כביכול, רציתי רק לקחת כדורים ולהתאמן, כי בלי הכדורים ראיתי מסך שחור מול העיניים והיו לי התפרצויות אלימות. אבל מה שבאמת רציתי היה להחלים, להתרפא. רציתי להפסיק לסבול כל כך, ולפעמים חשבתי שהדרך לשם היא הדרך הקלה – התאבדות. הרגשתי ייאוש מהעולם, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי. שאף אחד לא יכול להבין למה אני מתחרפן מכל הרעשים שיש מסביב, למה כל רעש של קדיחה מקפיץ אותי, למה אני נהיה דרוך אם מישהו דוחף אותי בטעות”.

יפעת ורדי, מנהלת הבית, פסיכותרפיסטית המתמחה בטראומה ובהתמכרויות, מספרת כי י' הגיע למקום במצב קשה: “כשהגיע, הוא היה מטופל בתרופות וזה מאוד הפריע לו. לקח זמן עד שהוא קיבל את ההסברים שלנו, שהורדת הטיפול התרופתי חייבת להיות הדרגתית”.

המעטפת המוצעת ב”וילה באלאנס” כוללת מגוון קבוצות טיפוליות (בהן בין השאר CBT, ספורט טיפולי, מדיטציה ואמבטיות קרח), שיחות שיקוף ושיתוף קבוצתיות, שיחות טיפול פרטניות שלוש פעמים בשבוע, וגולת הכותרת – הטיפול החדשני בפוסט־ טראומה באמצעות קסדת BRAINSWAY – טכנולוגיה לגרייה מוחית עמוקה שמחווטת מחדש את שלושת האזורים במוח שנפגעים בעקבות טראומה.

ב”וילה באלאנס” יש שלוש קסדות כאלה, שמייצרות שדה מגנטי המשפיע על המוח – אחת מיועדת לטיפול בדיכאון ובפוסט־ טראומה, אחת מיועדת לטיפול בהתמכרויות ואחת מיועדת לטיפול בהפרעות כפייתיות. בבתי חולים נעשה שימוש בקסדה לטיפול בדיכאון עמיד לתרופות. הטיפול בקסדה לפוסט־טראומה קיבל בשנה האחרונה מימון מאגף השיקום במשרד הביטחון, ומי שמוכר על ידי משרד הביטחון כנפגע פוסט־טראומה זכאי לקבל אותו ללא עלות תחת ההתוויה של PTSD, תסמונת דחק פוסט־טראומטית.

“הסובלים מ־PTSD חשים שהם בסכנת חיים 24/7", אומרת ורדי. "הם אינם מסוגלים לומר לעצמם שהאירוע המסוכן נגמר, והם אינם יכולים לווסת את רגשותיהם. מדובר בחיים בכאוס טוטאלי, בתחושה שהכל בהתפוררות, בקריסה. האנשים האלה נוטים לקום בבוקר בתחושת מועקה קשה, להסתגר ולא פעם להיעזר בסמים או בתרופות כדי לטשטש את התחושות הקשות שהם חווים. הם רגישים מאוד לרעשים, נוטים לכעוס ולהתפרץ בקלות ולסבול מסיוטים. לפעמים הם מעדיפים לא לישון כדי לא לחלום חלומות חוזרים על האירוע שחוו. הקסדה, שפותחה על ידי חברה ישראלית, מגיעה לאזורים רגשיים במוח, עד ארבעה סנטימטרים לתוכו, ועושה שם מעין RESET”.

הטיפול בקסדה כולל חשיפה מבוקרת לטראומה באמצעות הקלטת תסריט האימה והשמעתו, או בשיחה עם המטפלת, שנמצאת כל העת ליד המטופל. “החשיפה לטראומה ‘מדליקה’ את האזורים הרלוונטיים במוח, והקסדה עושה את פעולתה בצורה מיטיבה במצב הזה", אומרת ורדי. "עם הזמן, המוח נרגע, לומד מחדש איך להגיב ואיך לווסת את הרגשות שהטראומה מעוררת”.

אחרי 20 טיפולים בני 20 דקות כל אחד, במשך חודש, המטופלים ממלאים שאלון לבחינת התסמינים שמהם הם סובלים. בהתאם, מחליטים המטפלים והמטפלות אם להמשיך בטיפול באותה תדירות או לעבור לטיפולי תחזוקה בתדירות נמוכה יותר. “לשמחתנו, למעלה מ־75% מהאנשים מדווחים על שיפור של יותר מ־50% בתסמינים, כמו מספר התקפי זעם, זיכרונות טורדניים של החוויה הטראומטית, מחשבות טורדניות עליה, הימנעות מדברים שמזכירים אותה, האשמה עצמית, לקיחת סיכונים ודריכות יתר”, אומרת ורדי.

טראומה על טראומה
אחת המטפלות ב”וילה באלאנס” היא שירה אשכנזי, בעצמה הלומת קרב, שהתמכרה לסמים ולתרופות בעקבות הפוסט־טראומה שאיתה התמודדה. “את רוב הכדורים שצרכתי ואת הקנאביס הרפואי קיבלתי כטיפול, במרשם רופא”, היא מספרת. “זה קרה אחרי שנלחמתי במילואים במבצע צוק איתן. הייתי בניתוק מהעולם, בתת־משקל, עם ארבעה ילדים בבית. הגעתי לתחתית. וזה היה הבסיס להחלמה שלי – הכניעה, ההבנה שאני צריכה עזרה”.

אשכנזי טופלה בבית מאזן אחר, ולאחר מכן במרכז יום. עם ההתאוששות והגמילה החלה ללמוד פסיכותרפיה, וכיום היא מטפלת בסובלים מפוסט־טראומה, משתפת אותם בדרך שעשתה ושמחה כשהם שואבים ממנה השראה ותקווה. “התהליך לא נגמר, צריך לשמור על ההחלמה”, היא מסבירה. “אם לא אקום בבוקר ואתחיל בלכתוב אסירוּת תודה, זה יחזור. אבל הנה אני – נקייה, מנהלת חיים מלאים, אין לי סיוטים, ואני כבר לא קופצת כשאמבולנס עובר בכביש ולא עוזבת עגלה בסופר כי התור לקופה מלחיץ אותי. שנים הייתי סגורה במשך שעות בשירותים בבית, כי שם אין חלון ולא היה רעש”.

במסגרת ההכשרה לטיפול בקסדה הייחודית, אשכנזי התנסתה בו בעצמה, “כדי להרגיש, להבין מה חווים המטופלים שלי. הבנתי שזה עלול לעורר תחושת חוסר אונים בהתחלה, כי זה סוגר על הראש ועושה קצת רעש שיכול להזכיר קולות ירי, אז אנחנו מדברים על זה תוך כדי. ואני רואה במו עיניי איך משהו בהם נרגע, אפילו הרצון להחלמה משתנה וגובר בעקבות הטיפול בקסדה”.

מייקי מרפי־טולדו (32) הוא אחד ממטופליה של אשכנזי. הוא שירת בגולני כחייל בסדיר במבצע צוק איתן, התעלם מאיתותי המצוקה הנפשית, וב־7 באוקטובר 2023 התגייס למילואים וחווה “טראומה על טראומה”, כדבריו. “לפני כמה חודשים קיבלתי התקף דיסוציאטיבי, ואיזה זוג מצא אותי בפארק קרוב לכאן. הם חשבו שאני קשור ל’וילה באלאנס’ והביא אותי הנה”, הוא מספר.

“לפני כן הייתי בבית מאזן אחר, אחרי תקופה ארוכה שבה השתמשתי בקוקאין, בקטמין, בחשיש ובעוד סמים, וגם באלכוהול ובתרופות מרשם. שנה אחרי צוק איתן ברחתי להודו כי הרגשתי לא טוב, הרגשתי אשמה. אחר כך חייתי שנים באוסטרליה, הייתי נשוי שם. אשתי לשעבר רצתה שאכנס לטיפול בהתמכרות שלי ולא הסכמתי. הבנתי שיש לי בעיה, אבל לא האמנתי שיש פתרון. זה נגמר בזה שהתגרשנו. נעתי בין סמים מרדימים, כי לא הצלחתי לישון, לבין סמים ממריצים, כי העדפתי לא לישון כדי לא לחוות שוב ושוב את הסיוטים. בחלומות הזוועה האלה אני בלחימה, אני מאבד חברים קרובים (שניים מחבריו הקרובים נהרגו בצוק איתן ומפקדו נהרג לנגד עיניו באותו מבצע – ש”ג), אני מרגיש כלוא, מותקף. בעצם, ניסיתי למות עם החומרים שבהם השתמשתי, לא רציתי לחיות, הרגשתי חי־מת. חייתי בשביל להשתמש והשתמשתי בשביל לחיות. לצערי, גם היום אם מישהו רואה אותך צועק או בוכה ברחוב, הוא יקרא למשטרה ולא לאמבולנס. אנשים לא מבינים שגם הפצעים שלא רואים כואבים, ואולי אפילו כואבים יותר”.

עשר שנים התמודד מרפי־טולדו עם פוסט־טראומה לא מאובחנת ולא מטופלת. ב־7 באוקטובר 2023 הוא התעורר כמו כולנו מהאזעקות והגיע על דעת עצמו ליחידת המילואים שלו. הוא גויס ונשלח לגזרת הר דב: “בקרב אני מקבל אדרנלין, אין יותר טוב מזה. כשאני שם, אני לא צריך להשתמש בכלום, אני ישן הכי טוב, אני איפה שאני אמור להיות. הבעיה צצה כשאני יוצא החוצה”.

הוא היה שם כשנפל הטיל הראשון בגזרה, “וזה נגמר בהתקף דיסוציאטיבי קשה”, מספר מרפי־טולדו. “ואז שוחררתי, והייתה הידרדרות קשה. לא יצאתי מהבית, רק השתמשתי. הייתי בדיכאון עמוק, והבנתי שאני חייב לקבל הכרה ולטפל בעצמי”.

אחרי עשרה חודשים וחצי ב”וילה באלאנס”, מרפי־טולדו אומר שסוף־סוף יש לו תקווה, שהוא יכול לראות עתיד, שהוא מאמין שיגשים את חלומותיו: “כשהגעתי לפה, לא יכולתי לפתוח את העיניים. הייתי מרביץ לעצמי בלילות מתוך שינה. הרגשתי שאני מתחת למים, שהגלים מתנפצים ואני לא יכול לעלות לשאוף אוויר. היום אני קם בבוקר, אם יש קצת באסה אני אוכל איזה פרי והולך להתאמן. אני עוזר בבית ומעביר שיעורי אגרוף תאילנדי. אז עכשיו אני ממש מקווה להיות נקי גם בעוד שנה, למצוא זוגיות ועבודה, ללמוד, לטוס להתאמן בתאילנד, ובעוד חמש שנים לפתוח בארץ מכון לאגרוף תאילנדי, לאמן ילדים ובני נוער. כשאחי יצא מעזה, דאגו להם מיד לקב”נים. כשאנחנו יצאנו משם – עשו לנו 'על האש'. אנשים שעברו חוויות קשות צריכים לטפל בעצמם, ולהבין שעדיף לעשות את זה מה שיותר מהר. ככל שמתמהמהים, הבור נהיה עמוק יותר”.

י' מוסיף: “כל מי שחווה כאב נפשי – שידבר על זה, שישתף, שיוציא החוצה ויטפל. הכי קשה זה לבקש עזרה, אבל זה גם הכי חשוב”.