תשע עשרה שנים אחרי החלטת מועצת הביטחון 1701, ישראל עומדת בפני דילמה מורכבת: האם להמשיך לסמוך על יוניפי”ל בדרום לבנון, או לבטל את המנדט שלו? בעוד חיזבאללה מנהל “קמפיין אזרחי” אלים נגד כוחות השלום הבינלאומיים, ובעוד הפסקת האש הנוכחית מאפשרת לישראל להיות “המשטרה” שמדווחת ואחר כך מגיבה על כל הפרה, השאלה מתעצמת: מה מקומו של יוניפי”ל בעידן החדש?

פרופסור אמציה ברעם, מומחה למזרח התיכון מאוניברסיטת חיפה, מסביר כי “יוניפי"ל בעצם כשל במשימתו מאז 2006. הוא לא הצליח לפקח ולמנוע את פעילות חיזבאללה בשטח מדרום לליטני”. עם זאת, הוא מודה, למרות שהביצועים היו “הרבה פחות ממה שנדרש, הם בכל זאת עזרו במשהו”.

לדברי ברעם, במשך שנים "היו דיווחים שלהם, אבל גם התעלמות רבה מפעולות חיזבאללה. התוצאה: מערך אדיר שלהם בגבול הצפון. בדרך כלל חיזבאללה השתדלו לא להתעמת איתם אבל גם הם השתדלו שלא להתעמת עם חיזבאללה. היו שמועות על קבלת שוחד מצידם, והיה מקרה של פיצוץ של חיזבאללה ב-24  ביוני 2007 שבו נהרגו שלושה חיילים קולומביאנים ושלושה ספרדים בין מרג'עיון לאל-ח'יאם. זה הוריד מאד את המוטיבציה שלהם לדווח ולהתערב". המסקנה הייתה ברורה: "יוניפי"ל היה אולי טוב יותר משום דבר, אבל רחוק מאד מן המטרה שלשמה הוקם".

אולם כעת, לטענת ברעם, “אנחנו נכנסים לעידן חדש”. בעידן זה “אין יותר שקט תמורת שקט”. במקום זאת, “העיקרון של שקט תמורת שקט הוחלף בעיקרון של פגיעה בכל הפרה של ההסכם”. השינוי המהותי נעוץ בעובדה ש”יש קצין אמריקאי בכיר שיושב בביירות ויש פיקוח אמריקאי”, וכן “צבא לבנון שכמעט שלא היה מדרום לליטני, עכשיו נמצא שם הרבה יותר”.

המנגנון החדש, הבנוי על מכתב אמריקאי שניתן לישראל עם הפסקת-האש, מאפשר לישראל לפעול באופן שונה לחלוטין. “בכל מקום שאנחנו מגלים בכל לבנון הפרה של החלטה 1701 של האו”ם, אנחנו תוקפים”, מסביר ברעם. "הסמכות הזו נובעת כאמור לא מהחלטת האו”ם עצמה, אלא מן המכתב האמריקאי”.

ההבדל מהותי: “החלטה 1701 שהיא החלטה של מועצת הביטחון של האו”ם לא נתנה לנו רשות להיות המשטרה שמגיבה על כל הפרה". אבל עכשיו, עם הפסקת האש האחרונה, “קיבלנו מהאמריקאים, לא מהאו”ם, הסכמה שאנו נהיה המשטרה. אם צבא לבנון איננו עושה את העבודה, אנחנו עושים אותה”.

במצב החדש הזה, ברעם טוען כי “היום יוניפיל הרבה פחות נדרש. אני אפילו הייתי אומר, אולי זו רק התרשמות שלי, שיוניפיל אפילו מהווה מעמסה”. הסיבה פרקטית: “כשצריך לנקות איזשהו מתקן של חיזבאללה אם הם יהיו קרובים מדי, אם הם יהיו בינינו ובין חיזבאללה, הם יכולים להיפגע וזה יהיה רע מאוד מבחינת ישראל. היו כבר מקרים שבטעות פגענו בחיילי יוניפיל. בנוסף לתחושה הקשה שלנו, גם שילמנו על כך מחיר גבוה ביחסים דיפלומטיים." המשמעות המעשית היא ש”הנוכחות שלהם בשטח עלולה להיות מכשול ולהפריע לנו בפעילות שוטפת. הם גם מתלוננים תכופות על פעולות הסיכול שלנו". "עם זאת צריך לזכור", הוא מוסיף, "שהשרות שלהם מסוכן. בין 1978 ל-2024 היו ליוניפיל מסיבות שונות 326 הרוגים, ועוד מאות פצועים".

במצב החדש הזה, ברעם טוען כי “היום יוניפי"ל הרבה פחות נדרש. אני אפילו הייתי אומר, אולי זו רק התרשמות שלי, שיוניפי"ל אפילו מהווה מעמסה”. הסיבה פרקטית: “כשצריך לנקות איזשהו מתקן של חיזבאללה אם הם יהיו קרובים מדי, אם הם יהיו בינינו ובין חיזבאללה, הם יכולים להיפגע וזה יהיה רע מאוד מבחינת ישראל. היו כבר מקרים שבטעות פגענו בחיילי יוניפי"ל. בנוסף לתחושה הקשה שלנו, גם שילמנו על כך מחיר גבוה ביחסים דיפלומטיים". המשמעות המעשית היא ש"הנוכחות שלהם בשטח עלולה להיות מכשול ולהפריע לנו בפעילות שוטפת. הם גם מתלוננים תכופות על פעולות הסיכול שלנו".

במקום יוניפי"ל, אם פעולתו תופסק, המערכת החדשה תכלול “שני שוטרים ושופט”. השוטרים הם אנו וצבא לבנון. ה”שופט” הוא “הקצין האמריקאי הנמצא בשגרירות בביירות. הוא מקבל מודיעין משורה שלמה של אמצעים וגם מאיתנו".

ברעם מסכם: "מאז 1978, בכל שנה מועצת הביטחון מאשרת מחדש את המנדט של יוניפי"ל. ב-28 באוגוסט 2025 מגיע הזמן לאישור. אולי יש הגיון לפנות לממשל האמריקאי להטיל וטו על החידוש. בכך יקיץ הקץ על יוניפי"ל, ואנו נישאר ישירות מול המדינה הלבנונית וחיזבאללה. עם זאת, העובדה שעדיין ביטול יוניפי"ל נדון אצלנו, ולא ביקשנו מן האמריקאים להטיל ווטו היא מאוד מעניינת, כי יש גם יתרונות בזה שיישארו. הם נהנים מתמיכה בינלאומית גדולה, הם בכל זאת משמשים כמתווכים וגם מדווחים מדי פעם, יש להם צי קטן שפעיל מאד באזור הגבול הימי, ואולי עוד יתרונות שאינני מכיר אותם”.

בסופו של דבר, השאלה לא רק טכנית אלא אסטרטגית: האם המעבר מ”שקט תמורת שקט” ל”פגיעה בכל הפרה” מחייב גם מעבר ממנגנון רב-לאומי לפיקוח אמריקאי-ישראלי ישיר? כל החלטה שתתקבל בקרוב עשויה לעצב מחדש את המציאות הביטחונית בגבול הצפון לשנים הבאות.