פרופסור אמציה ברעם על המצב בסוריה: ישראל מחויבת לדרוזים

בעוד העולם עדיין מתרגל למציאות החדשה של סוריה ללא אסד, האירועים הדרמטיים בדרום המדינה חושפים תמונה מורכבת הרבה יותר מהנראה לעין. 37 הרוגים בעימותים בין דרוזים לבדואים באזור א-סוויידא, ומיד אחר כך, תקיפה ישראלית באש טנקים באזור הסמוך. האם מדובר בצירוף מקרים, או שמא בסימן לשיתוף פעולה חדש ובלתי צפוי בין ישראל לבין המשטר החדש של אחמד א-שרע (אל-ג’ולאני)
 
פרופסור אמציה ברעם, מומחה למזרח התיכון מאוניברסיטת חיפה, מדגיש בראיון למעריב כי התשובה מורכבת מהצפוי. “כל הארוע היום הוא לגבי אזרחי ישראל חידה. אין לי מידע עליו מעבר למה שהתקשורת מדווחת, וזה מלא סימני שאלה. אבל צריך להבין מה המצב באזור, ואפשר לנסות ולשער מה קרה".

"כל האזור הזה, מדרום דמשק ועד הגבול הירדני, ובעיקר לאורך הגבול הירדני-סורי הוא אזור שהייתי מגדיר אותו ככאוס, חוסר סדר, תוהו ובוהו”, מסביר ברעם. "האזור הזה משתרע מ-אל-תנף, מובלעת קטנה בשליטה אמריקאית בסוריה על גבול ירדן ועיראק במזרח, ועד רמת הגולן שלנו", הוא מסביר.
 
הסיבה לכאוס הזה נעוצה בקריסת המבנה הביטחוני שהקים אסד באזור. “בזמן שלטונו של אסד, האזור הזה בחלקיו הקרובים יותר אלינו נשלט באופן צבאי על ידי יחידה סורית, אוגדה, דיוויזיה, שנקראה 'גייס 5' בפיקוד רוסי”, מסביר המומחה. “חיילים סורים וקצינים זוטרים סורים, אבל כל הקצינים הבכירים היו רוסים או דוברי רוסית, והפיקוד של הדיוויזיה היה רוסי”.
 
הרוסים, לפי ברעם, אפילו גייסו לשורותיהם לוחמי דאע”ש לשעבר: “היו שם יותר מ-5 אלפים לוחמים של דאעש, שהרוסים צירפו אותם, או חלק מהם, נתנו להם משכורת צנועה וצרפו אותם לכוח שלהם”. אבל “ברגע שהמשטר של אסד התמוטט והאוגדה הזאת התפרקה לגמרי, לא נשאר שם שום גורם צבאי, שלטוני, מייצב”. התוצאה? “כל האזור הזה הוא פשוט תוהו ובוהו. יש כאן מה שאת רק רוצה, בדואים, דרוזים, דאעש, שרידי מיליציות, חמולות כפריות חמושות, הכל”, אומר ברעם. “והאיזור הזה אל ג’ולאני איננו שולט בו”.
 
העימותים בין הדרוזים לבדואים אינם חדשים, “זה אזור מדברי, ומדברי-למחצה. שם החל המרד נגד אסד ב 2011 בגלל מים ודיכוי, ויש שם גם שבטים בדואים. הסכסוך הזה הוא על קרקעות, על שטחי מרעה, על מים”. בעבר, "כאשר היה שלטון מרכזי די מאורגן, אז היה מוסדר, ולא זכור לי שהיו קרבות בין הדרוזים והבדואים. אבל עכשיו, כיוון שדמשק לא שולטת במה שקורה בדרום, לדעתי, הכל פתוח”.
 
כאן נכנסת ישראל לתמונה. לפי ברעם, “יש לנו מחויבות לא פורמלית, לישראל, מחויבות לא במסגרת הסכם חתום, כמובן, אבל מחויבות מוסרית מסוימת לדרוזים של דרום סוריה”. המומחה מניח ש”חלק מהדרוזים ביקשו מאיתנו סיוע. לישראל לא נותרה ברירה, אלא לחפש דרך איך להפסיק את העימות, ואם אנו לא רוצים להכנס עם כוחות לעומק הדרום הסורי, ואנו ממש לא רוצים בכך, אפשר לנסות ולהפריד בין הכוחות באש”.
 
מדוע לא ג’ולאני עצמו? “ג’ולאני לא מסוגל, אין לו מספיק אמצעים לשלוח לשם”, מסביר ברעם. “ולכן אנחנו כנראה נגררנו. אולי לא הייתה ברירה אחרת. אם הדרוזים היו בנחיתות והייתה סכנה גדולה להרבה מאוד אנשים, וכבר נהרגו עשרות, אני מניח שישראל חיפשה דרך איך להפסיק את העימות”.

השימוש באש הטנקים, לפי המומחה, היה מדויק ומבוקר: “יש לאש-טנקים שני יתרונות לעומת חיל אוויר: ראשית, אש טנקים מאוד מדויקת, טנק שלנו יכול לירות בוודאי לשלושה קילומטר ולפגוע במטרה בגודל של חבית. ושנית, ומבחינת הניראות, אש-טנקים היא בצללית נמוכה יחסית, עם הרבה פחות הד איזורי ובינלאומי מאשר תקיפה של חיל האויר". המטרה, לדבריו, לא הייתה להרוג: “אני מניח שההוראה הייתה לא לפגוע באנשים, אלא להמחיש שאנחנו אלה שעושים את הסדר שם. זאת אומרת, הפרדת כוחות”.
 
אך ברעם מעלה אפשרות מרתקת, שמא כבר קיים תיאום מסוים בין ישראל לג’ולאני בנושא זה. “יכול להיות שאפילו ג’ולאני עצמו, דרך התיאום הצבאי, שמתחיל לאט-לאט להתרקם בינינו ובינו, מעביר אלינו הודעה כשהוא פונה אלינו ואומר, 'תראו חברים, אני לא מסוגל לשלוח כוחות לשם, אין לי. האם אתם יכולים בבקשה לירות כמה פגזים פה ושם, פשוט להראות לבדואים שכדאי שיתרחקו קצת מזרחה'”.
 
במילים אחרות: “בבקשה, תעשו בשבילי את התפקיד של המשטרה. לי אין משטרה כרגע שאני יכול לשלוח לשם”. האם זה קרה? “אני לא יודע”, מודה ברעם. “אבל בעתיד, אם נגיע להבנות ביטחוניות עם סוריה, זאת יכולה להיות דרך פעולה בתיאום”. מבחינתנו הסיבה פשוטה: “יציבות בדרום הפרוע הסורי היא גם טובה לנו. אולי עוד לא הגענו לזה, אבל זאת אפשרות שניתן להגיע אליה”.
 
עבור הדרוזים הסורים, המציאות קשה: “לדרוזים בסוריה יש רק שתי כתובות, זאת העובדה העצובה. או ישראל, וישראל תיזהר לא להגזים, אבל צריכה למנוע אסונות, או ג’ולאני”. הקהילה הבינלאומית, שאליה פנו כמה מנהיגים דרוזיים היום, לדברי ברעם "לא תעשה דבר, מלבד לפנות לג'ולאני, כך ששוב הדרוזים תלויים בו – או בנו. רובם מעדיפים את עזרת דמשק, שכן הם רואים עצמם סורים, אבל אם דמשק לא יכולה לעזור – מי נשאר?".

 
כך, בין שורות הדם בדרום סוריה, מתגבשת מציאות חדשה ומורכבת, שבה ישראל עלולה להפוך ל”משטרה” של אזורים שהמשטר החדש בדמשק לא מצליח לשלוט בהם. האם זהו צירוף מקרים או תחילתו של סדר אזורי חדש? התשובה תתבהר כנראה בשבועות הקרובים.