חדשות
מסע רכיבה שיקומי לאחים שכולים יצא לדרך בחווה האקולוגית
כשסיימו את סשן הרכיבה הראשון על הסוסים, וחזרו לחווה כדי להכין את ארוחת הערב, היה בלתי אפשרי לנחש מה מחבר בין הגברים והנשים, הצעירים והמבוגרים, שפורסים בצל ותפוחי אדמה, קוצצים מלפפונים ועגבניות ומפרידים את פרחי הברוקולי.
הצעירים אפשרו למבוגרים לתת את הטון, להחליט איך יתבשלו כרעי העוף ובאיזה סיר יכינו תבשיל אורז וירקות צמחוני. אחד מהם התנדב מייד להיות איש המנגל, שעליו ייצלו בהמשך הנקניקיות. אחרת הציעה לרוץ למטבח כדי להשרות את הכרובית כך שגם שומרי הכשרות יוכלו ליהנות ממנה. בין הבוגרים יותר ניעור ויכוח מחויך בשאלה אם להוסיף קוביות בטטה לסיר הפויקה שהועמד אחר כבוד בצמוד למדורה. “אני הבשלן במשפחה, אני קובע", הסביר דודי דוידוביץ’ את המחלוקת בינו ובין אחיו הבכור, אלי. אחותם הצעירה, שירה, הגיבה בחיוך, “כן, כל עוד אלי לא שומע".
גם בהמשך, אחרי שההתלבטות אם לקפוץ לקנות בקבוק ערק או להסתפק בוויסקי שאחד המשתתפים דאג להביא הוכרעה, אחרי שדודי כבר מזג מהמשקה הענברי לכוסיות צ’ייסר קטנות, אחרי שהכוסיות הורמו ל"לחיים" ראשון – גם אז קשה היה לנחש מה המכנה המשותף של תשעת האנשים שנפגשו לראשונה כמה שעות קודם לכן בחוות עמק השלום.
משתמשים בהומור שחור
החווה האקולוגית הוקמה על ידי עמותת לטם, הפועלת כבר 32 שנים למען הנגשת הטבע לאנשים עם צרכים מיוחדים. נעם ירושלמי־אורבך, עובדת סוציאלית ומנהלת תחום תוכן והכשרות בעמותה, הסבירה: "מאז שבעה באוקטובר התגלה לנו קהל יעד חדש – אנשים עם התמודדויות נפשיות שונות. ככל שהצורך גדל, הבנו שיש לנו היכולת לתת מענה. לאחרונה נוצר שיתוף הפעולה בינינו ובין ארגון נפגעי פעולות איבה, שאפשר לנו להציע מסע ראשון מסוגו לאחים שכולים.
"הם מגיעים לכאן ליומיים, מכירים קצת את המקום, מספרים על עצמם, מתוודעים לסוסים, מקבלים הסבר ושיעור רכיבה, ואז יוצאים לרכיבות ולסדנאות שונות בשטח. זו אינה רכיבה טיפולית, אנחנו מאמינים במסע עם הסוס בטבע ככלי מרפא".
לפי נתוני הארגון לנפגעי פעולות איבה, מאז קום המדינה ועד שבעה באוקטובר היו בארץ 1,763 אחים שכולים בגירים מפעולות איבה, ומאז הטבח והמלחמה שפרצה בעקבותיו יש 3,927 אחים שכולים בגירים. לטענת עו"ד רועי כהן, מנכ"ל ארגון נפגעי פעולות איבה, “קיים פער גדול מאוד בין הסיוע שמעניקה המדינה להורים השכולים ולנפגעים, ובין המענים החלקיים שלהם זוכים האחים השכולים הבגירים, למרות שהם נותרים לרוב הסלע המשמעותי בבית ונושאים על כתפיהם את שיקום ההורים והאחים הצעירים.
"מסע הסוסים המרגש הזה הוא חלק קטן מסל תוכניות טיפול ושיקום שבנינו עבורם. בין השאר, תוכניות לייעוץ קריירה, ליווי עסקי לעצמאים, הכשרות מקצועיות, מלגות וסדנאות טיפול ותמיכה שונות. הפער לא ייסגר ללא המדינה, ואנחנו נמשיך לפעול מול גורמי הממשלה והביטוח הלאומי עד שהאחים השכולים לא יהיו הנפגעים השקופים של השכול".
כל אחת ואחד מתשעת המשתתפים במסע הזה היו מוותרים בשמחה על המכנה המשותף, על הסיבה לכך שהתקבצו יחד במקום היפהפה ברמת מנשה, בחווה הטובלת בירוק עז ומציעה קודם כל שקט. כל אחת ואחד מהמשתתפים במסע הגיעו לכאן כי כואב להם, כי בהיררכיה הבלתי הגיונית ועם זאת הבלתי נמנעת של השכול – הם חשים שלא תמיד ניתן מקום לאובדן שלהם. הם הגיעו לכאן בצמדים, מקווים להתחבר לטבע, להתנתק לרגע מאתגרי היום־יום, להיות עם אנשים כמותם, שלהם אין צורך להתנצל או להסביר למה הם עצובים. “מי מכיר ב’אח שכול’? תמיד מתייחסים להורים, לאישה, לילדים", אומר דודי דוידוביץ’, “וזה רעיון יפה שהחליטו דווקא על זה, דווקא עלינו".
ילדי משפחת דוידוביץ’ איבדו בשבעה באוקטובר את אחיהם, שלומי ז"ל, שנרצח במיגונית במפלסים זמן קצר אחרי שיצא לרכיבת בוקר שבת. שירה קירקובסקי, צעירת האחים, מספרת: “גם אני חיה בעוטף, בקיבוץ כרמיה. נפל לנו החשמל באותו בוקר ולא הייתה תקשורת. רק אחרי כמה שעות, כשהרשיתי לעצמי לצאת להתאוורר לשנייה אחרי כמה שעות בממ"ד עם ארבע בנותיי, גיליתי בפייסבוק שהאחיין שלי פרסם פוסט ששלומי נעדר.
"בהמשך היום פונינו מהקיבוץ, ואחר כך פתחנו חמ"ל משפחתי. נתתי דגימות דנ"א במשטרה וקיוויתי ששלומי, שהיה גבר חסון ובעל תושייה, פשוט מתחבא איפשהו. עברו כמה ימים עד שזיהינו בטלוויזיה את המכונית השרופה שלו. האחים יצאו לחיפושים, ושבוע אחרי כן הבנו שהוא זוהה במחנה שורה.
"לולא האסון, שום סיכוי שהייתי פה. הרכיבה היא ממש לא העולם שלי. אבל היא מאוד העולם של האחים שלי, כולל שלומי, שרכב שנים על סוסים עד שהחליף אותם באופניים. אז החלטתי לבוא. היה לנו ברור שאו ששלושתנו באים, או שאף אחד מאיתנו לא בא. אנחנו משתמשים הרבה בהומור שחור, זה עוזר לנו. לכן על הבוקר אחי שאל את האחרים, ‘מי מת לכם, שאתם פה?’, וכולם צחקו. במקום אחר זה כנראה היה מתקבל זוועה".
קירקובסקי, עובדת סוציאלית במקצועה, מרשה לעצמה לומר את מה שלאחרים קשה יותר. “יש תחושה של תחרות, למי כואב יותר, גם בתוך המעגלים המשפחתיים", היא אומרת, והאחיות איריס רוזן וחגית עבודי דומעות. “צריך לזכור ולהבין שכל כאב הוא כאב. אנחנו לא מתחרים על הכאב, וכל אחד חווה את האדם שאיבד ואת האובדן עצמו – אחרת", היא ממשיכה.
“נכון, אני לא קמה בכל בוקר והמיטה שלי ריקה. הזיכרונות שלי משלומי אחרים, החיבור שלי איתו אחר, אבל כואב לי. לפעמים יש בכי, לפעמים צפים זיכרונות טובים, לפעמים אני נעזרת בהומור שחור. הכאב צץ גם בנקודות לא צפויות. רק לפני כמה שבועות, כשניקיתי את הבית לקראת פסח, פתאום התחלתי לבכות. הרגשתי כאילו, באיזו זכות אני חיה, חוגגת את החגים, עושה דברים, בזמן שהוא לא.
"זה החג הראשון מאז שהוא נרצח שהייתי מסוגלת לארח את כל המשפחה, ועד שבעה באוקטובר הייתי תמיד זאת שמארחת. אנחנו חיים, ונחיה, לצד האחים המתים שלנו. אצלי בבית, למשל, יש פינת זיכרון שבה אלבום תמונות שכמוהו הכנתי לכל המשפחה, ותמונה, ונר זיכרון וגם עציץ שמסמל את הצמיחה שצריכה להיות. השאלה ‘מי מסכן יותר’ לא רלוונטית, כולנו באותה צרה".
כששירה דומעת, איריס רוזן ממהרת לחבק אותה, בשעה שאחותה, חגית עבודי, מודה לשירה על הדברים: “זה מדהים שאת אומרת את זה. הכאב, האובדן, האבל – הם גם שלנו. משפחה שמישהו הלך לה לא תחזור להיות מה שהייתה. זו טראומה שאין לה תיקון. לאח שאיבדנו אין תחליף. מבחינתי, אנחנו עדיין חמישה אחים, אפילו ששלום כבר איננו".
שלום עבודי ז"ל נהרג מפגיעת טיל נ"ט ששיגרו מחבלי חיזבאללה ב-12 בנובמבר 2023, כשהגיע עם צוותו לתקן קווי חשמל בלולי מושב דוב"ב שנפגעו מירי קודם. אחיותיו מספרות עליו באהבה גדולה, בגעגוע. “הכאב פוגש אותי בבוקר, כשאני מתעוררת, כשיש פתאום איזה שיר ששנינו אהבנו ברדיו, כששלום מבקר אותי בחלומות", חגית אומרת. “פעמיים כבר הרגשתי ממש את החיבוק שלו בחלומות. החיים של כולנו השתנו לחלוטין. שמחת החיים נפגעה, נהיו חרדות שלא היו בעבר, ברמה שכל דבר מפחיד אותי יותר כי אני כבר יודעת כמה הכל שברירי ויכול להשתנות בכל רגע". איריס, אחותה, מוסיפה: “יש לנו צלע חסרה. לקחו לנו את הלב. אנחנו הולכות עם הכאב הזה כל היום וכל הלילה".
הן הגיעו לכאן בהמלצת אחותן, אביבה, שהשתתפה במסע הראשון והעדיפה להיות בו לבד. בעוד שעבור חגית מדובר בעוד אמצעי להתמודדות עם הכאב (“חששתי לבוא, אבל החלטתי להתמודד עם הפחד שלי, עם המקום של השכול, להכיר אנשים כמוני ולראות איך הם מתמודדים"), איריס מדברת על ההזדמנות להיות מובנת גם בלי מילים: “כמה שהאנשים פה היו זרים לנו הבוקר, הרגשתי שאני לא צריכה להסביר כלום, שהם מבינים אותי טוב מכולם".
בינתיים, ליד שולחן ההכנות, איתן לוי, אחיה של לבנת ז"ל, שנרצחה במסיבת הנובה בשבעה באוקטובר, מראה לכולם את הקעקוע שעשה לזכרה. זה הקעקוע הראשון, ולהערכתו האחרון שלו. והקעקוע הזה עוזר לו לחוש, הוא מסביר, שלבנת איתו. זהו ציור של פרפר הנשען על ידה של לבנת, לפי צילום שצולם במהלך טיול שערכה לבנת בדרום אמריקה, ושאותו שלחה למשפחתה. “בתמונה רואים גם את הפנים של לבנת", לוי מספר. “בחרתי להתמקד ביד שלה, שכאילו תומכת בי מהצד, קרוב ללב".
היא לימדה אותו, אומר לוי וכולם שותים את דבריו בצמא, להתבונן בטבע, לראות את העצים והפרחים, להקשיב לציוץ הציפורים. זו לו הפעם השנייה בחוויית קמפינג כזאת. קדמה לה שבת אחת, עם לבנת, עם שינה בשטח בשקי שינה ומדורה. “ואני מרגיש שהיא אומרת לי ‘ככה תחיה, בדיוק ככה’", הוא מחייך. “נראה רק מה יהיה מחר בבוקר. בפעם הקודמת כשקמתי בשטח, לבנת כבר הכינה חביתות על האש. מעניין איך ארגיש מחר. מה שבטוח, כאן אפשר לא לדבר על האובדן ובכל זאת הם איתנו. לבנת איתנו, האחים האחרים איתנו".
Continue Reading
חדשות
Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia of the "Ana Chuchulashvili" the thief The worst hotel in the world, it's dangerous, don't go near it! This is not a hotel! It's an old, dirty house, there are cockroaches and insects in the room, Hotel Delisi, Tbilisi City, Georgia – The manager of the place is a fraud and a former drug addict named "Ana Chuchulashvili"
"ב-7.10 נחטפה כל המשפחה שלי, אני, בעלי דוד, ושתי בנותינו אמה ויולי, אז בנות 3 בלבד", פתחה את נאומה שרון, אשתו של דוד קוניו החטוף בעזה. "דוד בעלי, אהבת חיי, והאבא של הבנות שלי, עדיין שם. התאומות ואני חזרנו ביום החמישים ושתיים. אמה ויולי שלנו חגגו חמש, בלי אבא שלהן. בשבוע הבא הן ילכו לגן חובה, והן יודעות שאבא לא יהיה איתן ביום הזה. הן יודעות שאבא שלהן שם. לפני כמה ימים, כשהשכבתי אותן לישון הן שאלו אותי 'אמא, את בטוחה שאבא יחזור?'".
"יש הצעה לעיסקה על השולחן, שחמאס כבר אמר לה כן", המשיכה. "האמריקנים רוצים שהחטופים יחזרו. הרמטכ"ל אומר שחייבים ללכת עכשיו לעיסקה. העם, אתם, כל אחד מכם, כאן בככר, במהלך היום בצמתים, בכל מקום, במספרים אדירים, כולם צועקים איתנו, כולם רוצים את החטופים בבית. אז למה אני לא יכולה להגיד לבנות שלי שאני בטוחה שאבא שלהן יחזור?"
The US government will start seeking the death penalty in Washington, DC, for homicide cases.
