בעקבות הדיווחים על כוונת ממשל טראמפ להגדיל את הסיוע לעזה, והדיווחים כי ישראל הסכימה לבקשה אמריקנית לממן את הקרן ההומניטרית לרצועה בסכום של 30 מיליון דולר – בלא אישור רשמי מהצד הישראלי – שוחח "מעריב" עם אייל עופר, מומחה לכלכלת חמאס, אשר מתח ביקורת חריפה על מדיניות ישראל כלפי עזה בעשור האחרון.

לדבריו, מדינת ישראל שוגה בכך שהיא לא קבעה גבול ברור בכל הנוגע לאחריותה לאוכלוסיית רצועת עזה. אי הצבת גבול ברור זה מסכנת לדבריו את כל מיצוי ההישג הצבאי במלחמה – עד כדי סכנה, כי בטווח הארוך, חמאס יצא ממלחמה זו כמנצח במובן אמרתו הידועה של הנרי קיסינג'ר:  "ארגון גרילה מנצח אם לא הפסיד, צבא מפסיד אם לא ניצח".

“מה שמדינת ישראל לא השכילה להבין, ולא מהיום (בראיון מסוף אפריל אמרתי כי זו הייתה הטעות הגדולה של אחרי ה’התנתקות’), היא שמדינת ישראל לא השכילה, בתור יעד המדיניות העיקרי והראשון בעזה להציב קו ברור: ישראל אינה אחראית להאכיל את העזתים. זו בעיה של אחרים. אנחנו מנותקים מאחריות אזרחית על העזתים".

עופר מצביע על הסתירה בין המדיניות הישראלית לעמדת חמאס בנוגע לאחריות על תושבי הרצועה: “חמאס לעומת זאת היה מאוד ברור: האוכלוסייה בעזה היא באחריות ‘הכיבוש’. אמרו זאת במפורש. חמאס מנהל מערכת תעמולה המבוססות על אזרחים: לא איכפת להם באמת מהאוכלוסייה שלהם – אלא כנשק להשיג לחץ מערבי המונע מצה"ל לממש את כל כוחו הצבאי. האוכלוסייה העזתית היא הנשק הסודי של חמאס והם מנצלים עד תום את הטעות של הגישה הישראלית של הבחנה בין חמאס לבין האוכלוסייה האזרחית".

עופר טוען כי מדובר בכישלון מהותי: “מרגע שהתפיסה המתפ”שית של ‘לייצר בידול בין החמאס (שבו נלחמים) לבין האוכלוסייה (שאותה אנו מאכילים)’ – זהו מצב שאינו מאפשר ניצחון. הקונספציה הזו היא שבנתה כלכלית את החמאס מאז 2010 בעזרת משאבים שהועברו בעיקר מישראל, כביכול למען האוכלוסייה (למשל מלט, טרקטורים וטנדרים) והקונספציה הזו מובילה כעת למה שעלול להתברר להפסד במלחמה – כי בחסות האוכלוסייה החמאס לא רק שורד – אלא מציג לעולם את ישראל כמי שמבצעת הרעבה עד כדי רצח עם".

לדבריו, למדיניות זו יש גם מחיר ארוך טווח גם בזירה הבינלאומית: "ומעבר לכך: דעת הקהל העולמית כעת נגד ישראל גם אצל חלק מאוהדינו. הכל בגלל דבר אחד: הרצון לשלוט באוכלוסיית עזה כדי אותה לצידנו – במקום להבין כי הדבר היחיד שישראל יכולה באפקטיביות לעשות עם האוכלוסייה העזתית היה לתת לאחרים לקחת עלייה אחריות ולהבהיר כי ישראל איננה שולטת על שני מיליון העזתים (מתוכם כמיליון הם ילדים). הרי אין לדבר הזה סוף. אחרי לקיחת אחריות על המזון יבוא גם הצורך לטפל בבריאות הילדים בעזה, בחינוך שלהם ובשיקום תשתיות הרצועה – האם ישראל כ"כובש נאור" גם תבנה מחדש את עזה בתקווה שכל אוכלוסיית עזה והעולם ימחו לנו כפיים".