בצל ההתפתחויות האחרונות במאבק בטרור, שאלות נוקבות ממשיכות להישאל ביחס לאחת הדמויות המסתוריות והמרכזיות בהיסטוריית חמאס – ד"ר מוסא אבו מרזוק. בעוד שמנהיגים אחרים בארגון חוסלו באופן ממוקד על ידי ישראל, אבו מרזוק נותר עד היום מחוץ לטווח. האם מדובר בהחלטה ישראלית אסטרטגית? או שמא ארה"ב הייתה זו שהפעילה את מנוף הלחץ? ד"ר משה אלעד, אל"ם (מיל') ומזרחן, מרצה בכיר במכללה האקדמית גליל מערבי, מביא זווית ייחודית ומעוררת מחשבה.

בפתח דבריו מסביר אלעד: "הפעלת מקורות פלסטיניים על ידי סוכנות הביון האמריקאית (CIA) נעשית שנים רבות. אודות שניים מהמקורות נכתב לא מעט: הראשון הוא מאג'ד פרג', מפקד כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית שלפתע הוזמן לבית הלבן וזכה לאות הוקרה מהנשיא אובמה. או אז התברר שבשנת 2013 סייע פרג' ל-CIA ולצבא ארה"ב ללכוד את אחד מבכירי מחבלי אל-קאעידה – נזיה עבד אל-חאמד אל-רוקעי ("אבו אנס אל-ליבי") שהיה מבוקש זמן רב ותכנן פיגועי ראווה בארה"ב. במסגרת תפקידו הנוכחי פועל פרג' בשיתוף פעולה מלא עם צה"ל ושב"כ, מעשה שארה"ב יכולה רק לברך עליו."

בהמשך דבריו מציין אלעד את המקרה השני, שמהדהד גם לימינו: "על המקור השני, עלי חסן סלאמה ("הנסיך האדום"), מפקד 'ספטמבר השחור' בפת"ח בשנות ה-70, שהופעל במשך שנים בלבנון על ידי סוכן ה-CIA הבכיר רוברט (בוב) איימס, הזהירו האמריקאים את ישראל לא פעם 'שלא לגעת בו'. לבסוף חוסל סלאמה ע"י המוסד בינואר 1979 בביירות, חיסול שעורר כעס רב בקרב קהילת המודיעין האמריקאית שכן סלאמה, על פי ה-CIA, יועד על ידי ארה"ב להחליף את יאסר ערפאת כמנהיג הפלסטינים. ישראל התעלמה מאזהרות האמריקאים וטענה כי דם חללי אולימפיאדת מינכן (1972) על ידיו של סלאמה מלבד פעולות רצח נוספות שהוא תכנן."

ביחס למושא הכתבה, ד"ר מוסא אבו מרזוק, מדגיש אלעד: "לגבי האדם השלישי, ד"ר מוסא אבו מרזוק, אמנם לא פורסם מעולם על היותו מקור מידע אמריקאי, אבל העובדה שהוא עדיין מתנועע בחופשיות בעולם חרף כל מה שעשה, מעלה שאלות ודורשת הסבר גם מארה"ב וגם מישראל הרשמית. אבו מרזוק הוא אחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של הטרור בכלל והטרור הפלסטיני בפרט ובהיסטוריה זרוע הרוע והאכזריות של תנועת חמאס. הוא יכול להיחשב 'המהנדס הפוליטי' של הארגון ואיש הכספים המרכזי שלו שפעילותו מגלמת את האופן שבו תנועות טרור מודרניות מנצלות מדינות מערביות, בעיקר את ארצות הברית, לצורך ביסוס תשתיות, מימון, גיוס תודעה והשפעה פוליטית."

אלעד מוסיף ומסביר כי: "בספרי ההיסטוריה ייכתב בוודאי שהחמאס הוקם ברצועת עזה במחצית דצמבר 1987 אולם תיקי בתי המשפט במחוז צפון אילינוי וצפון טקסס בארה"ב מספרים סיפור אחר לגמרי. החמאס קם בארה"ב. מתחת לחוטמם של ארגוני האכיפה האמריקאים ולנגד עיניה המסונוורות של אמריקה, קרם ארגון הטרור הזה עור וגידים. כיצד נעלמה אפוא הקמתה והתפתחותה של 'חמאס אמריקה' מעיני רשויות החוק והאכיפה האמריקניים? ומדוע שוחרר מכלאו מייסד החמאס בארה"ב, ד"ר מוסא אבו מרזוק ומדוע ישראל שחיסלה את כל ראשי החמאס הבכירים, נמנעה מלחסל דווקא את אבו מרזוק?"

עוד הוא מפרט את הסתירה: "הרי רק בגין עבירות המס שעבר בארה"ב היה אמור אבו מרזוק להיאסר לתקופה ארוכה והוא במקום זאת, משוחרר לפתע מכלאו ומתהלך בכל מקום כמלך בעמו. שאלה זו וכמותה נשאלה בתקשורת האמריקאית והתשובה הייתה שבהיותו כלוא בשנת 1995 הוגשה בקשת הסגרה הן על ידי ירדן והן על ידי ישראל והשלטונות האמריקאיים נתקלו 'בסוגיה משפטית קשה' שהקשתה על מימוש ההסגרה. כל כך 'קשה' הייתה הסוגיה עד שבאחד המפגשים בקהיר בין מצרים לחמאס בחסות אמריקאית, נכח לא אחר מאשר… מוסא אבו מרזוק."

בהקשר של התמיכה האמריקאית בעקיפין, טוען אלעד: "עתה, כשמתחילים לחוש בקיצו הקרב של הארגון, חובה להזכיר כיצד ניצל ארגון הטרור הזה את הפתיחות האמריקאית המוגזמת כקרש קפיצה להקמת גדודי עז א-דין אל-קסאם ברצועת עזה. אט אט החלה מחלחלת לרשויות אכיפת החוק בארה"ב התודעה, באיחור ניכר יש לומר, כי הארגונים האסלאמיים באמריקה שהסתתרו מאחורי פעילות חברתית, תמימה, מאוד 'אמריקאית', לא ביקשו לעצמם דבר… מלבד הפיכת העולם כולו לעולם מוסלמי חף מכל נוצרים, יהודים וכופרים אחרים לצד החלת השריעה על העולם ולשם כך הם יהיו מוכנים לכל קרבן."

במישור המעשי, אלעד חושף: "הטרוריסטים של החמאס עשו זאת באמצעות ארגוני חזית. ארגון חזית הוא מונח המתאר ארגון שפועל כלפי חוץ כגוף עצמאי ולגיטימי, אך בפועל משמש ככיסוי לפעילות של גוף אחר – לרוב פוליטי, אידיאולוגי, ביטחוני או פלילי. כלומר, מדובר בארגון שנראה כאילו יש לו מטרות עצמאיות או אזרחיות, אך הוא מנוהל או נשלט על ידי גורם אחר לצורך קידום מטרות נסתרות או לא חוקיות. המאפיינים של ארגון חזית הם שליטה עקיפה כך שהגוף האמיתי שמאחורי הארגון אינו מזוהה באופן פומבי. לארגון החזית מטרות כפולות: קיימת מטרה גלויה (למשל, פעילות צדקה או חינוך) ומטרה נסתרת (למשל, גיוס כספים לטרור)."

אלעד ממשיך ומרחיב: "איך 'מוכרים' לשלטונות בארה"ב את הארגון הזה? הארגון הוגדר ע"י מייסדיו 'כארגון עממי ללא כוונת רווח שיפעל להעצים את המודעות להיבטים הציבוריים, הפוליטיים, החינוכיים והסוציאליים של הסוגיה הפלסטינית'. בראותם כי טוב, הרחיבו אבו מרזוק ועמיתיו את פעילות ה-IAP גם למדינות נוספות כמו: אינדיאנה, אריזונה וקליפורניה. במסגרת התרחבות זו פורסמה אמנת הארגון והופץ ביטאון ראשון בשם אִלָא פלסטין (אל פלסטין) שקרא בגלוי 'לחיסולם של כופרים ויהודים'."

בהתייחסות להיקף פעילותו של אבו מרזוק, טוען אלעד: "בשנת 1989, שנתיים לאחר הקמת החמאס בעזה, הקים אבו מרזוק ארגון חזית נוסף בשם האיגוד המאוחד ללימודים ולמחקרים UASR שלכאורה שימש כמכון מחקר (באנגלית: Think Tank כדוגמת מכון ראנד בארה"ב) אך בפועל הוא היה המוסד האחראי לתיאום, ארגון, ושיווק, מבצעים ליחסי הציבור של החמאס בארה"ב. כאמור, תיקי בתי המשפט באילינוי ובטקסס בארה"ב מצביעים על כך שמוסא אבו מרזוק אינו מחבל מן השורה – הוא מהווה את הדמות המובהקת של מנהיג טרור במובן הפוליטי, הפיננסי והאסטרטגי."

לסיכום, אלעד תוהה: "הוא ניצל את מערכות החוק הדמוקרטיות של ארה"ב, הקים בהן תשתיות, מימן פעילות טרור, ותמרן בזירה הבינלאומית תוך כדי שהוא משדר מסר 'מתון' החותר לדיאלוג – כאשר מאחוריו רשת מסועפת של אלימות והסתה. 'טעינו', התוודה איש ה-FBI, אוליבר 'באק' רֶבֶל, כאשר נאלץ להסביר את העיוורון האמריקאי נוכח הקמת החמאס בתחומי ארה"ב. לשאלה היכן היו רשויות האכיפה האמריקניים המהוללים הוא השיב: 'לא ידענו מה קורה ממש אצלנו בחצר'."

ובנקודת השיא, מסכם אלעד: "נשאלת השאלה, מחבלים 'שתרמו' פחות מאבו מרזוק למוקאומה (ההתנגדות החמאסית) כגון: שיח' אחמד יאסין, אסמעיל הניה, צאלח עארורי, צלאח שחאדה, עבד אל-עזיז רנטיסי, יחיא עיאש ואחרים חוסלו בחיסול ממוקד ע"י צה"ל ואילו אבו מרזוק, המוכר גם כ'אבו עומר', ממשיך ליהנות מחסינות. מדוע? כיצד זה הארכי-מחבל שהקים את ארגון החמאס בארה"ב, איש הכספים שבזכות פועלו הוקמה המערכת המבצעית והלוגיסטית של גדודי עז א-דין אל-קסאם, אפילו לא נשרט על ידי ישראל? מדוע מעולם לא שמענו על ניסיון חיסול של אבו מרזוק? זה שנים שהשיח הביטחוני שלנו מבליט את העובדה שצריך לשים את היד על מקורות המימון של הטרור. הנה לכם, אבו מרזוק הוא האוקיינוס של המימון. בהינתן כל העובדות הללו, האם ייתכן שארה"ב היא זו שאסרה על ישראל לגעת באבו מרזוק?"