חדשות

'Lost City': A look how Dutch trains sent Jews to their deaths

Published

3 חודשים ago

מרץ 29, 2025

Willy Lindwer is a man on a mission, actually several missions. I met the 78-year-old Dutch documentarian at his home in Jerusalem’s Abu Tor neighborhood primarily to discuss his latest film, Lost City, which is due to be screened at the Jerusalem Cinematheque on Holocaust Remembrance Day, April 24.

The Holocaust and digging into its whys and wherefores have informed the Emmy Award-winning filmmaker’s personal timeline and, subsequently, professional life from the off. His filmography incorporates over 50 titles, with around half devoted to various aspects of the Holocaust and Dutch Jewry. He has also put out several works that panegyrize Israel and some of its blue-chip characters, such as Vienna-born Jerusalem mayor Teddy Kollek and Yitzhak Rabin.

Lindwer is justifiably proud of his Israeli portfolio. He rolls off a list of some of the topics he has portrayed in the country he settled in just over 20 years ago.

“I came here in 1995, but only partly, because I had my company in Holland, and we finally made aliyah in 2004,” he said.

He may not have set up permanent shop here at the time, but he dived headlong into the thick of Israel’s political, historical, and social fabric, profiling some of our most prominent figures on the way.

NOW-107-YEAR-OLD Jerusalem resident Mirjam Bolle-Levie served as secretary of the Jewish Council of Amsterdam during the war. (credit: Staccato Films)

“Between 1995 and 2004, I made numerous films here,” he said. “The first one was my biography of Teddy Kollek. It was just after he left office.”

Curiously and, no doubt, unrelatedly, Lindwer recruited Aliza Olmert, an acclaimed artist, to write the script for his paean to Jerusalem three millennia after its founding, a 1995 three-part series called Jerusalem: Between Heaven and Earth. Olmert’s husband, Ehud, succeeded Kollek as mayor of the capital in 1993.

The Lindwer oeuvre also features films about Africa and the Far East, and about art, but the Holocaust has always been central to his professional and personal ethos. Considering he is only here with us thanks to his Polish and Ukrainian-born parents managing to find a safe hideaway during the Nazi occupation of the Netherlands, that makes perfect neat sense. They were among the estimated 25,000 to 30,000 who survived the Holocaust out of a total pre-World War II Jewish population of 140,000 to 150,000.

Death machine tram

Lost City tells the story of the trams that were used to transport Jews to Amsterdam train stations, from where they were shipped to death camps.

The film includes a substantial amount of footage of Lindwer and his lifelong non-Jewish friend Guus Luijters traveling on a vintage tram, similar to those that were in satanic Nazi service during World War II, talking about the deportations and the role of the Amsterdam public transport system, and other atrocities committed against Dutch Jewry.

Stay updated with the latest news!

Subscribe to The Jerusalem Post Newsletter

Lindwer also recruited an array of Holocaust survivor interviewees for the film, including now-107-year-old Jerusalem resident Mirjam Bolle-Levie, who served as secretary of the Jewish Council of Amsterdam during the war. And there is Ina Groenteman-Rosenthal, who relates how her family’s Dutch neighbors burgled their home while the family was being detained by the Nazis.

Luijters was not just Lindwer’s “friend of 60 years,” as he put it. Luijters, who recently died, was an acclaimed writer and journalist. Inter alia, he had devoted seven years of his life to co-writing In Memoriam. The book contains painstakingly accumulated information about around 20,000 children who were killed during the German occupation of the Netherlands.

I ask Lindwer whether he thought, or perhaps knew whether, the tram that he and Luijters rode in the film had been used as part of the Nazi death machine.

“Correct!” he exclaimed. “I was very emotional when I picked the tram out [for the documentary]. I told Guus I’ve made many films about the Shoah, but I’ve never made a film about Amsterdam [in the context of the Holocaust]. I wanted to make a film about Amsterdam and what happened to these 80,000 Jews! How is it possible to deport, in a little over a year, such a huge number of people? How do you do that?”

Lindwer didn’t rein in his feelings during our conversation and was patently emotionally engaged with the subject matter. His personal backdrop fueled his eagerness to get the film done, and that goes some way toward explaining the fire in his voice and demeanor as he sits next to Luijters on the vintage public transport carrier.

Indictment of a nation

Lost City is not just about the crimes the Germans perpetrated against the local Jewry. It is also an indictment of Holland as a nation and its conduct during the war. We know that Germany had the full support and active cooperation of locals in many of the countries it invaded. Estonia, Latvia, Lithuania, Hungary, and Ukraine certainly did their part to assist the Nazis with their murderous work. Lindwer said that it applies equally to the Dutch.

“How many [German] Nazis were there in Holland? Not many – around 200 to 300. They worked only with collaborators. Like they murdered my [paternal] grandmother in Ukraine in 1941, by the einsatzgruppen (Nazi paramilitary death squads), with the help of the Ukrainians.”

Lindwer’s father fled the antisemitism in Ukraine in 1931 and had hoped to bring his mother to safety in the Netherlands. Lindwer’s mother had experienced pogroms and other antisemitic violence in Poland. That had a catastrophic effect on their families but also made Lindwer’s parents keenly aware of the warning signs and ultimately led to their own survival.

“My parents went into hiding in 1942,” the documentarian noted. “Because my parents came from Eastern Europe, they knew what antisemitism meant. When they started to deport Jews [from the Netherlands] in July 1942, my mother said, ‘We are not going anywhere; we’re going into hiding. We know what is going to happen.’

“They were Eastern European Jews – not like the Dutch Jews, who thought they were Dutch, so nothing would happen to them. My parents had a long history of persecution and pogroms, which didn’t happen in Holland. That’s why they immediately ran out of Amsterdam. They returned in 1945, and I was born nine months later.”

Hence Lost City. “That is why I wanted to make this film,” Lindwer continued. “I wanted to know what happened to all those other Jews from Amsterdam who did not survive.”

In the film, Lindwer skillfully puts the dark past in the here and now from the outset as color footage of contemporary Dam Square, the historical center of Amsterdam, seamlessly dissolves into an archival black-and-white scene of the same spot, showing the invading German Army striding into town as locals look on. I got the impression that the Dutch faces expressed a mixture of bemusement and shock. Lindwer sees it differently.

“You see the archive footage on the streets of Amsterdam, how they were all standing like this,” he said, raising his arm and imitating the “Sieg Heil” Hitler salute. “Not all,” I interjected. I’d watched the film a couple of times by then. “No, they were all standing like that,” he came back at me.

Pivotal invoices

Lindwer’s angst and Holocaust baggage – and, hence, his motivation for making Lost City and the rest of his Holocaust-themed filmography – are palpable.

“There were all those Dutch people who loved Hitler,” he continued, adding some documented beef to his claims. “The archives were opened in January, about all those who helped the Nazis. There are 500,000 people in that archive! That’s a lot!” he declared.

He said that made things a lot easier for the Germans and paved the way for the mass transfer of Jews to the concentration camps. “There were only a few hundred, maybe a thousand, Nazis in Amsterdam. There were not 10,000 German soldiers in Holland.” So, I posited, they knew they could rely on the local population. “Of course,” Lindwer said. “that was the whole system.”

Lindwer has the tangible fiscal black-and-white evidence of the Amsterdam tram company’s collaboration with the Nazis, and doing its damnedest to assist the Germans in deporting and murdering as many Jews as possible, in the quickest and most efficacious manner. “I discovered 23 invoices for this story. Nobody has ever seen them before, except for one researcher who told us about them.

“Here are all the invoices,” he said, referring me to a pile of papers, “every month, how many Jews, from which places, wherever they took them to the train stations on their way to the extermination camps.”

The discovery of the invoices also helped Lindwer tie up a loose end he’d left hanging for close to four decades. That also brings us to his biggest official kudos to date, which sits proudly in a glass cabinet in the corner of his office in Abu Tor.

“I discovered the last invoice, of August 1944. I discovered it because I did the film The Last Seven Months of Anne Frank in 1988, when I received the [International] Emmy Award. Here it is,” he said, pointing to the fetching trophy in the glass showcase with understandable and justifiable pride.

“And here’s the Golden Calf [award]. That’s the big prize of the Dutch film industry. That one I got for Jewish children in the war.” That film was called Child in Two Worlds, a 1993 documentary about Jewish war orphans who were raised by Christian families.

BACK TO Anne Frank. “At that time, I analyzed what happened to the Frank family from the moment they were taken out of the house behind [better known as the ‘secret annex’]. They were brought to the Nazis there, who were in two terrible buildings in the city. You see them in the film. And from there to the prison.

“But I could not make a reconstruction of what happened from the prison to the train station. How did they go? By foot, by bus, by truck? I found it here!” he exclaimed. “I discovered it, in the last invoice [of the 23], from August 8, 1944, that is from the prison to the central train station. That is the day Anne Frank and her family were taken away. I discovered they went by tram. Here’s the proof.”

There it was, in plain typewritten columns, the names of Annelies M. Frank – the posthumously celebrated young diarist’s full name – along with her sister, Margot, and parents, Edith and Otto.

Lindwer feels that the Netherlands, as a country, has a lot to answer for with regard to the Dutch people’s actions, and inaction, while the Holocaust unfolded there.

That came as something of a surprise, considering the large number of Righteous Among the Nations titles awarded to Dutch people by Yad Vashem. Holland is second only to Poland on the international list. But, when you weigh the 7,280 recipients from Poland against a total Jewish population there of around 3.5 million, and compare it to the number of Dutch laureates – 6,066 – who helped some of Holland’s far smaller Jewish community, of 140,000, that logically leads one to conclude that the Dutch were, by and large, far kinder to the Jews.

“That is a wrong conclusion,” Lindwer stated. “Why is it wrong? Out of the 140,000 Jews in Holland, 102,000 were murdered. 80,000 lived in Amsterdam. Out of those 80,000, some 62,000 were murdered, and 48,000 were brought by tram out of the Jewish quarter and [subsequently sent] out of Amsterdam to the concentration camps,” Lindwer asserted.

That could not possibly have happened, the filmmaker stressed, without robust local underpinning. “As I mention in the film – and this is a very important element of the film – the Nazis were able to take out 62,000 of the 80,000 Jews in a little over a year without anyone in Amsterdam lifting a finger to help them. On the contrary, the Dutch police played a horrible role.”

Lindwer pointed an accusatory finger in that direction when he was a fledgling filmmaker. “My first film on the Holocaust was about the Dutch police in 1969. I was at film academy at the time.

“What I show in this film, Lost City, are all the invoices that were sent by the Amsterdam tram company to the Nazis for every month bringing away so many thousand Jews.

“Do you think I can conclude that the Dutch were so good?”

Source link

חדשות

מחקר חדש: מבוגרים עם חיבור לאינטרנט בריאים יותר ובודדים פחות

Published

29 דקות ago

יולי 8, 2025

thenewspepoleday

בזמן חירום ובעת משבר ישנה חשיבות לשמירה על רווחה נפשית וקשר חברתי. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקבוצת הגיל השלישי הנאלצים להתפנות מבתיהם בעל כורחם. מחקר משותף שהובילה אוניברסיטת בן-גוריון בנגב מצביע על הצורך לשמר את הנגישות לאמצעים דיגיטליים בזמני קיצון, במיוחד עבור אוכלוסייה זו. ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת "American Journal of Geriatric Psychiatry" ונחשפים כאן לראשונה.

המחקר של פרופ' אלה קון-שוורץ, פרופ' יעקב בכנר וד"ר איתי מנהיים מאונ' בן גוריון וד"ר רינת ליפשיץ מהמכללה האקדמית עמק יזרעאל, בחן את תפקידם של שימושים דיגיטליים ביחס לרווחה הנפשית של זקנים שפונו מבתיהם בעקבות המלחמה, לעומת זקנים שלא פונו. לשם כך, 93 בני 60+ מפונים ו-150 בני 60+ שאינם מפונים, מילאו שאלון כחודשיים לאחר תחילת מלחמת 7.10.

פעילויות למפונים במלון כפר המכביה (צילום: אבשלום ששוני)

הרווחה הנפשית של המפונים המבוגרים נפגעה קשות, כשמבין המפונים, 24% חיו לבד ומבין הלא מפונים 27%. ניתוח הנתונים על פי מדדים של רווחה (בדידות, תסמיני דיכאון, בריאות סובייקטיבית ותחושת שליטה), הצביעו על בריאות פחות טובה ורמות גבוהות יותר של בדידות ותחושת שליטה מופחתת בקרב המפונים.

בעוד ש-56% מבני הגיל השלישי הלא מפונים דיווחו על שמצב בריאותם הוא "טוב או טוב מאוד", רק 45% מאלו המפונים דיווחו זאת. בנוסף, 37% מקבוצת המפונים דיווחו על תחושת בדידות "לפעמים או לעתים קרובות", לעומת אחוז נמוך יותר של 23% מקבוצת הלא מפונים.

המחקר מדגיש את הניתוק מהעולם המקוון היווה חלק מטראומת הפינוי. נמצא כי בקרב המבוגרים המפונים חלה ירידה בשימוש במחשב נייח ובטלוויזיה חכמה, מכשירים שלא ניתן לקחת מהבית במהלך הפינוי. כך, רק 18.5% המפונים דיווחו על שימוש במחשב נייח אחרי תחילת המלחמה, ירידה של כמעט 40% לעומת שיעור גבוה בהרבה של 67% לפני המלחמה.

באופן דומה, שיעור הזקנים שמדווח על שימוש בטלוויזיה חכמה ירד ל-38% אחרי המלחמה לעומת 58% לפני המלחמה. בנוסף, אחוז ניכר מהמבוגרים שפונו מבתיהם מהצפון והדרום במלחמה (יש לשער שהתמונה דומה בקרב מפוני המרכז המבוגרים במהלך העימות האחרון עם איראן) לא דיווחו על מימוש זכויות בשירותים ממשלתיים או על ביצוע פעולות בנושאי בריאות בגלל קשיי נגישות לשירותים המקוונים שלא כמו בבתיהם. בקרב אלה מהם שכן המשיכו בכך תחושת השליטה נשמרה וגם מדדי הבריאות, הבדידות והרווחה הנפשית היו בהתאם.

"סיכון מיוחד עבור זקנים מפונים"

"דווקא בעתות משבר, גישה לדיגיטל ושימוש בטכנולוגיה יכולים להוות משאב חשוב לשמירה על רווחה נפשית, בריאות וקשר חברתי. נגישות דיגיטלית חשובה גם ביחס למיצוי זכויות, במיוחד בתקופת הפינוי שבמהלכה יש צורך במילוי טפסים ונגישות לאתרים ממשלתיים לקבלת סיוע". מסבירה פרופ' קון-שוורץ, ראש התוכנית לתואר שני בלימודי גרונטולוגיה באונ' בן-גוריון, "כאשר מדובר באוכלוסיית הגיל השלישי, קיים סיכון מיוחד עבור זקנים מפונים. לא רק בשל עצם הפינוי, אלא גם בשל אובדן אמצעים דיגיטליים שעשויים לסייע להם להתמודד".

החוקרים מדגישים: "על רשויות המדינה המטפלות בקבוצת גיל זו וברווחתה, לפעול לוודא שהם מקבלים נגישות לאמצעים דיגיטליים גם אחרי פינוי מהבית כדי שיוכלו לבצע פעולות קריטיות כמו מימוש זכויות, דאגה לבריאות ושמירה ע לקשר עם בני משפחה וחברים".

Source link

חדשות

זוגות נשואים חושפים מה עזר להחזיר את התשוקה למיטה אחרי שנים

Published

49 דקות ago

יולי 8, 2025

thenewspepoleday

"נישואין חסרי מין" – שלוש מילים שגורמות למטפלים זוגיים ולעורכי דין גירושין לשמוע צלילים של כסף. חוסר מין נפוץ מאוד במערכות יחסים ארוכות טווח, כי זה הסוד הקטן שאף אחד לא רוצה להודות בו: אהבה מתמשכת ותשוקה לסקס לא תמיד הולכות יחד, כך כותבת ג׳נה הוקינג ל-DailyMail.

חשבונות, תינוקות, נחירות בשלוש בלילה, ודיונים אינסופיים על מה לאכול לארוחת ערב – האם זה מפתיע שהחיים הביתיים יכולים לחנוק את התשוקה הלוהטת שפעם הייתה לכם זה לזה? פתאום זה פחות "תעשה אותי על השולחן" ויותר "תעביר את מרכך הכביסה". אבל זה לא חייב להישאר ככה.

בחיפוש אחר פתרונות להחיות את המיניות, מתברר שהדרך להצית מחדש את הניצוץ בחדר השינה לא תמיד כוללת סדנאות טנטרה ותחתוני תחרה (אם כי אלה לא מזיקים). הסיפורים שנאספו מזוגות אמיתיים חושפים גישות מפתיעות ויצירתיות.

משחק תפקידים וחזרה לימי הרווקות
אחת הנשים סיפרה על פתרון דרמטי לתקופה של שישה חודשים ללא מין: "בעלי ואני לא עשינו מין שישה חודשים – שישה חודשים! בכל פעם שניסיתי ליזום, הוא היה או 'עייף מדי', או פשוט… לא מעוניין. התחלתי להרגיש בלתי נראית".

הפתרון שלה היה יצירתי במיוחד: "אז ביום שישי בערב, הזמנתי לנו חדר במלון, שלחתי לו SMS עם מספר החדר, ואמרתי לו שאני ה'פילגש שלו לערב'. לבשתי מעיל גשם בלי כלום מתחת, קיבלתי את פניו בדלת עם כוס מהוויסקי הטוב שלו, ולא נתתי לו לדבר".

משחקי תפקידים - משנים את הכל במיטה (צילום: אינגאימג') — משחקי תפקידים – משנים את הכל במיטה (צילום: אינגאימג')

התוצאות היו מרשימות: "היינו זרים כל הלילה. זה היה כל כך חם ובדיוק מה שהיינו צריכים. עכשיו אנחנו עושים את זה פעם בכמה חודשים. בכל פעם מלון חדש ואישיות חדשה. הוא הגיע לאחרונה בתור סוחר אמנות צרפתי. לא צחקנו (או עשינו מין) כל כך הרבה שנים".

כוח הקנאה והתחרות
סיפור אחר חושף את הכוח המפתיע של קנאה בריאה. אם לשלושה ילדים הסבירה: "אחרי שלושה ילדים, לא היה לי שום עניין במין – או בבעלי. הייתי מותשת, ופשוט לא ראיתי אותו בצורה הזאת יותר. אז שמתי לב לאישה במקום העבודה שלו שמפלרטטת איתו בגלוי וזה ממש הצית אותי".

התגובה הפנימית שלה הייתה מורכבת: "הייתי כועסת… אבל גם הרגשתי תחרותית באופן מוזר. פתאום, לא הסתכלתי עליו רק כעל אבא של הילדים שלי יותר. הסתכלתי עליו כמו שהסתכלתי כשהתחלנו לצאת. הזעזוע הקטן הזה של קנאה הזכיר לי כמה הוא בעצם סקסי, וכמה מצחיק הוא כשהוא לא שואל איפה המגבונים לתינוק". התוצאה הייתה שיפור דרמטי: "עכשיו אנחנו עושים מין נהדר שוב, ובקביעות גם".

תקשורת משופרת
זוג אחר גילה פתרון לא צפוי באמצעות חוויה חלופית: "לא אני ולא בעלי משתמשים בסמים, אבל היינו בערב ארוחה והמארחים חילקו שוקולד פטריות קסומות כמתנה לאחר המסיבה. הבטיחו לנו שזה מאוד קל אז ניסינו".

ההשפעה הייתה על רמת התקשורת: "זה לא באמת התחיל לפעול עד שהגענו הביתה ונשארנו ערים שעות ודיברנו. זה היה כמו השיחות שהיו לנו אחרי הסקס כשרק התחלנו להיות יחד. לא הרגשנו כל כך מחוברים שנים. אנחנו לא עושים סמים כל סוף שבוע, אבל אנחנו עושים זה את זה שוב".

טיפול זוגי והתמודדות עם כעס
סיפור נוסף מדגיש את החשיבות של התמודדות עם בעיות עמוקות יותר: "אשתי ואני לא עשינו סקס כי כעסנו. לא מהסוג שצורח אחד על השני, יותר כמו זעם שמבעבע מתחת לפני השטח. היו לנו שנים של כעס שלא דובר, עם יותר מדי לילות של שינה עם הגב זה לזה".

המשבר הוביל לפתרון: "בסוף, היא אמרה שהיא רוצה להיפרד, אבל הסכמנו לנסות טיפול זוגי לפני שנזרוק הכל. מה שיצא בסשנים האלה היה ממש אכזרי. היא הודתה שהיא הרגישה יותר כמו השותפה שלי לדירה מאשר אשתי".

ההתמדה הובילה לשיפור הדרגתי: "אבל המשכנו. בסוף התחלנו להחזיק ידיים שוב, אחר כך להתנשק, ואז חיי המין שלנו חזרו. זה לא היה תיקון מהיר, אבל חזרנו למקום הטוב שלנו סוף סוף".

מעבר חופשי
אחד הפתרונות הנועזים ביותר כלל הצעה מיוחדת במינה: "אחרי 15 שנות נישואין, היינו יותר כמו הורים-שותפים מאשר אוהבים. הצעתי רעיון רדיקלי: מעבר חופשי לפעם אחת בלבד לשכב עם מי שהוא רוצה. בעלי היה בהלם בהתחלה, אבל אחרי זמן מה שנינו הסכמנו שזה עשוי לשנות את הדברים".

בפועל, עצם האפשרות שינתה את הדינמיקה: "אני חושבת שרק לדעת שיש לנו אפשרות לבגוד גרם לנו להבין כמה אנחנו עדיין רוצים זה את זה. התחלנו לפלרטט ב-SMS, לעשות סקס בהפסקת הצהריים, ולנסות דברים חדשים במיטה".

התוצאה המפתיעה: "במבט לאחור, אני חושבת שפשוט ניסינו לשמור אחד על השני, ובסוף, אף אחד מאיתנו לא השתמש במעבר החופשי. החופש הזה והתחושה של תחרות גרמו לנו להעריך מה שיש לנו".

הפתרון הכי נפוץ: להכניס את הסקס ללוח הזמנים
זה הפתרון שעלה הכי הרבה פעמים. תזמון סקס, שנראה בעיני רבים כלא טבעי או אפילו טאבו, הוכח כיעיל במיוחד עבור נשים נשואות עם אורח חיים עמוס.

אחת הנשים הסבירה את התהליך: "פעם צחקתי על זוגות שמתזמנים מין. כלומר, כמה לא סקסי! אבל אז עברנו תקופה יבשה של שמונה חודשים, אז החלטנו לנסות את זה".

היישום המעשי: "קבענו ששבת בבוקר תהיה ה'מסיבה ללא מכנסיים' שלנו. שמנו מנעול על הדלת שהילדים לא יוכלו להיכנס, כיבינו את הטלפונים ויצאנו לדרך". ההתחלה הייתה מאתגרת: "בהתחלה זה הרגיש מוזר. כמו, 'שלום, עכשיו זה התור שלנו למין', וזה הפעיל קצת לחץ על בעלי".

אבל התוצאות דיברו בעד עצמן: "אבל, עם הזמן, זה הפך למשהו שאנחנו מצפים לו. עכשיו אנחנו חזרנו לעשות את זה יותר באופן יותר ספונטני, אבל הבקרים המתוזמנים האלה בהחלט שומרים עלינו".

אחת הנשים אף הוסיפה שתזמון מין הוביל למעשה ליותר פעמים ספונטניות עם בעלה – תוצאה שקשה להתווכח עמה.

המסקנה: פעולה מול המתנה
כפי שהסיפורים הללו מוכיחים, נישואין חסרי סקס יכולים בהחלט לחזור להיות עם סקס ועם תשוקה, אבל זה דורש עבודה וחשיבה מחוץ לקופסה. מה שבולט ביותר הוא שאף אחד לא הצליח להצית מחדש את הניצוץ על ידי המתנה.

הצלחה במקרים אלה דרשה פעולה – אולי מעיל גשם, אולי טיפול זוגי, ואולי אפילו תזמון סקס בלוח השנה. החוט המקשר בין כל הסיפורים הוא הנכונות לנסות משהו חדש, לצאת מאזור הנוחות, ולהשקיע מאמץ אמיתי בהחייאת הקשר.

הלקח החשוב ביותר הוא שכל זוג יכול למצוא את הדרך שלו להצית מחדש את התשוקה – אבל זה תמיד דורש יוזמה, יצירתיות, ולפעמים גם קצת אומץ להשתחרר מהציפיות החברתיות על איך אמורה להיראות אינטימיות.

Source link

חדשות

עבריין גויס כסוכן סמוי, 24 חברים בארגוני פשיעה נעצרו: "מעורבים בעשרות ניסיונות חיסול"

Published

שעה 1 ago

יולי 8, 2025

thenewspepoleday

מאות שוטרים השתתפו בפשיטה נגד ארגוני הפשיעה, שחבריהם היו מעורבים ביותר מ-60 ניסיונות חיסול מפרוץ המלחמה. הסוכן הסמוי, חדר ללב הפעילות הפלילית ואסף ראיות על תושבי הדרום שנעצרו, בהם החשוד המרכזי, תושב אשדוד. כלי הנשק, הסמים, מיליונים במזומן ורכבי יוקרה נתפסו

Source link