רחבת תיאטרון ירושלים התמלאה באור מיוחד בין עצי הלילה ותחת שמיים פתוחים, כאשר החצוצרן הישראלִי-בינלאומִי אבישי כהן פתח את פסטיבל ישראל ה-64 במופע שהוקדש כולו לאלבומו החדש, "מאפר לזהב". מופע הבכורה התקיים בשיתוף התזמורת הסימפונית ירושלים, בניצוחו של המעבד יבגני לויטאס, בפני קהל של כ-800 איש. במיוחד עבור האירוע, הוקם אמפי ייחודי בעיצובו של מוחמד אבו סלמה, שליווה את המופע במיצגי וידאו שהעניקו רקע מדויק למוזיקה.

מהצליל הראשון היה ברור שהמוזיקה של כהן נולדה מתוך תקופת המלחמה וכמו שאחד הסדרנים אמר לי במהלך המופע "זה בין בלאגן לרגוע, כמו החיים", ובאמת שומעים את הרגש בנגינה. ביצירות רבות היה שילוב של רגעים כאוטיים וסוערים, שהתחלפו לפתע בתווים אופטימיים ומרגיעים. השבירות הללו גרמו לקהל להיות ערני וקשוב במיוחד למהלך המוזיקלי. כשבדקתי מעט על ההשראה של כהן, התברר שזה נובע מטכניקת ה'קינצוגי' היפנית, המדגישה תיקון ואיחוי שברים- רעיון שחזר כמעט בכל אחד מהקטעים.

המופע כלל את כל יצירות האלבום שיצא לפני שנה והחיבור בין כהן לרביעייה שלו – יונתן אבישי (פסנתר), זיו רביץ (תופים), ברק מורי (קונטרבס) – היה כמעט מיסטי, והסינרגיה המושלמת בין הנגנים לתזמורת בעיבודו של לויטאס הפכה את המופע לחוויה נושמת, מדויקת ומיוחדת.

באמצע ההופעה, לאחר תשואות סוערות, כהן הסיר את הז'קט, לקח נשימה והרים את המיקרופון. "את היצירה הבאה כתבתי אחרי שבעה באוקטובר," אמר בשקט טקסי. הקהל נכנס להיפנוזה קולקטיבית.

בסיום היצירה כהן הציג את, The Seventh of Amalia, יצירה שסוגרת את האלבום והולחנה במקור על ידי בתו עמליה. "לפני שיצאתי לסיבוב הופעות, היא ניגנה משהו קטן שממש אהבתי", סיפר כהן בחיוך והתלהבות של אב גאה, "הקלטתי אותה בסתר, השמעתי ללהקה, עיבדנו את זה וביום הולדת 17 שלה השמענו לה את זה וביקשתי אישור להוציא את הקטע. היא אישרה. היצירה, חכמה, אינטימית ומלאת עומק, הזכירה רגעים מוזיקליים של הפסנתרן הווירטואוז "Chilly Gonzales".  

המופע נחתם עם יצירה מרגשת מתוך האלבום "The Naked Truth", המבוססת על טקסטים של המשוררת זלדה. "בדרך כלל אנחנו מנגנים את השיר באנגלית, אבל הערב יש לי את הזכות לבצע אותו בשפת האם שלנו," אמר כהן. היצירה, שכולה פרידה, הייתה סיום מושלם לערב שכולו מסע רגשי. הקהל קם על רגליו לתשואות ארוכות שנמשכו דקות, אבישי כהן המחיש בצורה המדויקת ביותר את תפקיד התרבות כיום: לאחות את השברים, ולהפוך את האפר לזהב.

המארגנים בחרו בקפידה את המקומות בהם ייערכו האירועים – מאמפי אינטימי ברחבת תיאטרון ירושלים ועד מרחבי הגליל והנגב. בנוסף, האמנים המשתתפים יציגו מיזמי יצירה מקוריים, כמו המיזם החברתי-מוזיקלי "אנשי המוזיקה" שם ייעשו חיבורים בין צעירים מוכשרים ליוצרים ותיקים או "נאומים נגד הייאוש" שהוא פרויקט מקורי של גורי אלפי, אלי חביב ודורון גורי, המעניק פרשנות חדשה לנאומים היסטוריים. על הבמה ייקחו חלק נועה קולר, נגה ארז, נורמן עיסא, מאיה לנדסמן, אנסמבל מייקל וגלית חוגי, שיחד מציעים נקודת מבט חדה, אמיצה ומרגשת על הרגע שאנחנו חיים בו.

דווקא בתקופה שבה המציאות מתוחה והשגרה שבירה, הפסטיבל מבקש להציע לא רק תרבות או כיף, אלא תקווה וכיסוי רחב לכל ישראל לכן אני ממליץ בחום להגיע לפסטיבל השנה, לא רק בזכות המוזיקה המצוינת והמופעים המסקרנים, אלא גם בשל המשמעויות העמוקות שהם מבטאים, השמחה, הריפוי, הזיכרון והיצירה לצד העוצמה של הלוקיישנים שנבחרו ברחבי הארץ.

פסטיבל ישראל 2025: המופעים החלו ב- 16 ביולי ויערכו עד ה- 14 באוגוסט בירושלים, קרית שמונה, תל חי, כפר בלום, מג׳דל שמס, אופקים, קיבוץ אורים וקיבוץ צאלים.

הזמרת האגדית קוני פרנסיס, שנולדה בניו ג'רזי וזכתה לתהילה עולמית בשנות ה-50 וה-60, הלכה לעולמה אמש (רביעי) בגיל 87. מותה אושר בפוסט מרגש שפרסם חברה ומנהל זכויות היוצרים שלה, רון רוברטס, כשבועיים לאחר שאושפזה בבית החולים בפלורידה עקב "כאבים קיצוניים".

"בלב כבד ובעצב רב אני מודיע לכם על לכתה של חברתי היקרה קוני פרנסיס אמש", כתב רוברטס בפייסבוק. "אני יודע שקוני הייתה רוצה שמעריציה יהיו בין הראשונים לדעת על החדשות העצובות הללו".

פרנסיס, שנולדה בשם קונצ'טה רוזה מריה פרנקונרו, הייתה אחת הזמרות המצליחות ביותר בתקופתה. השיר שלה "Pretty Little Baby" משנת 1962 זכה לחיים חדשים בחודשים האחרונים כשהפך לוויראלי בטיקטוק – יותר משישה עשורים אחרי שיצא.

"למען האמת, אפילו לא זכרתי את השיר!" סיפרה פרנסיס על החזרה הבלתי צפויה לאור הזרקורים. "הייתי צריכה להאזין לו כדי להיזכר. לחשוב ששיר שהקלטתי לפני 63 שנה נוגע בלבבות של מיליוני אנשים – זה פשוט מדהים".

פרנסיס החלה את דרכה במוזיקה כבר בגיל 4, כשהשתתפה בתחרויות כישרונות שונות בשכונתה בניוארק. היא המשיכה לעבודה בטלוויזיה והופיעה בתוכנית "Startime Kids" של NBC, שם אימצה את שם הבמה שלה.

בשנת 1955 חתמה על חוזה הקלטות עם MGM Records, אך ההתחלה הייתה קשה. רק כשאביה, שהיה התומך הגדול שלה, שכנע אותה להקליט גרסה של "Who's Sorry Now?" ב-1957, הקריירה שלה המריאה.

פרנסיס הייתה הזמרת הראשונה שהגיעה למקום הראשון במצעד Billboard Hot 100 עם השיר "Everybody's Somebody's Fool" ב-1960. להיטים נוספים כללו את "My Heart Has A Mind Of Its Own", "Where the Boys Are" ו-"Don't Break The Heart That Loves You".

שנות ה-70 הביאו עמן קשיים אישיים רבים. פרנסיס שרדה אונס, איבדה זמנית את קולה לאחר ניתוח ב-1977, ואחיה ג'ורג' נרצח על ידי המאפיה ב-1981. המשברים הללו הובילו לבעיות נפשיות קשות, כולל ניסיון התאבדות ב-1984.

למרות הקשיים, היא הפכה לקול בולט למען נפגעות תקיפה מינית ופעלה עם ממשל רייגן בכוח משימה נגד פשיעה אלימה. ב-2010 שיתפה פעולה עם ארגון Mental Health America להעלאת המודעות להשפעות של טראומה.

פרנסיס יצאה עם הזמר בובי דארין בתחילת הקריירה שלה, והגדירה אותו כאהבת חייה, למרות שאביה הפריד ביניהם. "החיים האישיים שלי הם חרטה מא' ועד ת'", אמרה ב-1984. "הבנתי שנתתי לאבי להשפיע עלי יותר מדי".

היא נישאה ארבע פעמים – לדיק קנליס (1964), איזי מריון (1971), ג'וזף גרזילי (1973) וּבוב פרקינסון (1985). עם גרזילי אימצה בן, ג'וזף ג'וניור, שנותר אחריה.

בפוסט האחרון שלה ברשתות החברתיות לפני מותה, הודתה פרנסיס לסלבריטאים רבים – ביניהם משפחת קרדשיאן-ג'נר, טימותי שאלמה, אריאנה גרנדה וטיילור סוויפט – שהאזינו לשיר הוויראלי שלה.

"היו אמנים נפלאים רבים שחלקו לי כבוד בכך ששרו את 'Pretty Little Baby'", אמרה בסרטון טיקטוק שפורסם ב-26 ביוני. קוני פרנסיס תיזכר כאחת הזמרות הגדולות של המאה ה-20, שהצליחה לגעת בלבבות של דורות חדשים גם בימיה האחרונים.

מאז שאני ילד, מירי מסיקה וקרן פלס היו חלק בלתי נפרד מהפסקול שלי. אם היו שואלים אותי אז איזו מוזיקה אני שומע הייתי ישר עושה חיקוי של מירי מסיקה שרה "לשם". לכן עבורי הזמרות המדהימות הללו הן השראה. הן תמיד שם, עם מילים שמבינות אותי ולחנים שחודרים ישר ללב שלי.

אז כמובן שכשהוכרז על מופע משותף של שתיהן התרגשתי כמו בפעם הראשונה ששמעתי את "נובמבר". זה היה אמור לקרות לפני חודש, אבל נדחה בגלל המלחמה עם איראן. לפעמים לדברים טובים פשוט צריכים לחכות.

וכשהן עלו לבמה, הרגשתי שזה היה שווה כל רגע של המתנה. מהרגע הראשון, היה ברור שהולך להיות ערב מיוחד. הן שרו יחד, לבד, עם הרמוניות מדויקות ומרגשות, ושיתפו בסיפורים מהדרך הארוכה שעשו יחד.

מטורף לחשוב שבתחילת הדרך המקצועית שלהן היו שחשבו שמדובר בטרנד חולף, צוחקים על השירים של קרן, ומזלזלים באיכות המוזיקלית של שתיהן. אין ספק שמי שהיה צריך הוכחה שזה לא נכון קיבל אותה מזמן (בכל זאת קריירה של 20 שנה), אבל מעניין אותי מה אותם "מבקרים" היו אומרים על ההופעה הפנומנלית אמש.

מירי וקרן סיפרו איך הכול התחיל בשירותים של רימון. מירי עשתה אודישן ויצאה ממנו בטוחה שהיא כשלה. נכנסה בוכה לשירותים, דיברה עם אמא שלה בטלפון, ובדיוק כשהדגימה לה איך שרה באודישן שיר של "אום כל תום" – קרן נכנסה. שמעה אותה, והבינה באותו רגע שזו אחת הזמרות הכי טובות שהיא שמעה, והיא חייבת לכתוב לה שירים.

משם נולדה שותפות. קרן כתבה למירי את "נובמבר", "באה אליכם", "לשם" ועוד, שירים שעיצבו את האלבום הראשון שלה ובעצם גם את תחילת הקריירה של שתיהן. מירי אמרה במפורש שבלי השירים של קרן לא היה אלבום, וקרן הוסיפה – בלי הקול של מירי, היא לא הייתה מקבלת את ההכרה שהובילה אותה לעבוד עם כל הגדולים. בעצם מעבר לחברות יש פה שיתוף פעולה שעזר להן להגיע לצמרת. אין ספק שהצמד הזה מוכיח שהשלם גדול מסך חלקיו.

היה משהו כל כך אמיתי ביניהן. לא רק חברות, אלא הבנה עמוקה אחת של השנייה. והקהל הרגיש את זה. הן היו שם לתת תמיכה זו לזו ברגעים מורכבים מוזיקלית. וגם הקהל ששר בקולי קולות כל שורה ונתן הד מטורף. כל פזמון הרגיש כמו שירה בציבור.

השיאים הרגשיים הגיעו ברגעים שבהם ביצעו מש-אפים מדהימים. "מלך" השתלב בתוך "רסיסים", "איתי" הפך ל"מאמי", "אני מפחד עלייך" ו"רק אלוהים ישפוט אותי" נשזרו זה בזה עד שקשה היה לזכור מה התחיל איפה. זה לא היה דואט, זו הייתה יצירה חדשה לגמרי.

גם הבמה הייתה חלק מהחגיגה. צילום, וידאו ארט, תאורה מוקפדת, סאונד מעולה, נגנים שמביאים את הנשמה, הכול ברמה הגבוהה ביותר, עבד יחד בשביל להרים את הרגעים האלה עוד יותר גבוה.

ואז הגיע הרגע הכי מרגש וחשוב של הערב. על המסך הוקרנו קטעים של חטופים ששבו מהשבי, התאורה נצבעה כולה צהוב, והן הקדישו לחטופים את "שיר תקווה". זה לא היה סתם שיר. זו הייתה קריאה. חיבוק. מחאה עדינה ומדויקת. היו דמעות. לא רק שלי. הקהל קם על הרגליים ומחא כפיים הכי חזק שיצא לי לשמוע – והנה זו גם הקריאה שלי – החזירו את החטופים זה הדבר הכי חשוב כרגע! אחינו שעדיין בשבי צריכים אותנו, ומקבלי ההחלטות פשוט חייבים לשחרר! זה מה שהעם רוצה, וזה הדבר הנכון והמוסרי!

אני חייב לציין שהקהל עף. ב"אם אלה החיים" כולם קמו ורקדו ונשארו עומדים, כל מנורה על הרגליים. ואז ב"נובמבר", רגע השיא של הערב לא נשאר אף אחד יושב. זה היה השיר שכולם חיכו לו, והשיר הראשון שקרן כתבה למירי והפך לסמל שלה. הן הגישו אותו בגרסה אלקטרונית מדהימה!

את המופע הן סיימו עם "מי היה מאמין" ו"יש לך אותך", ושוב – הוכיחו שהן לא רק זמרות ענקיות, אלא גם נשים שיודעות לאחד, לרגש, ולפתוח לבבות.

יצאתי מהאולם בתחושת הודיה. על הילדות שלי. על ההווה. על מוזיקה שיודעת לגעת בדיוק איפה שצריך. על שתיים שהחברות שלהן שוברת כל סטיגמה, ולוקחת אותן רחוק רחוק. זה מעורר השראה, והלוואי שלכל אחד הייתה את החברה הזו, שתומכת, ויודעת איך לקחת אותך לגבהים חדשים.