גלי עטרי הגיעה להתארח באולפן 103fm בחמישי אגדה עם רון שלום, ובין ההפתעות שהכינו לה – גם עדן חסון עלה לשידור והחמיא לה. "זמרת ששומרת על הקול שלה ועל הנראות שלה, אין לך תוקף", אמר והבטיח לכתוב לה שיר: "זה לסמן דרך בקריירה". 

מהצד השני, גם עטרי החמיאה לחסון: "הוא שונה מכל שאר הזמרים ששרים ים תיכוני. אמרתי לו שאני רוצה שהוא יכתוב לי שיר". בתגובה אמר הזמר: "פרשתי, זהו פרשתי. אני שרוף עלייך גלי. נפגשנו פעמיים, גם בטקס המשואות וגם בטקס האחרון של יום הזיכרון. אני מאוד מתרגש לדבר איתך. זמרת ששומרת על הקול שלה, על הנראות שלה, במשך כל כך הרבה שנים וזה כל כך ראוי להערכה. אין לך תוקף. זמרת ענקית, אישה נעימה כל כך. אני מת עלייך". רון שלום השיב: "היית צריך לבוא לאולפן היום, אתה פשוט מפסיד".

במהלך השיחה הוזכר כי עטרי עבדה בעבר כדיילת אוויר, וסיפרה: "אני אוהבת לטוס, אני אפילו אוהבת את האוכל של מטוס. כשיצא השיר 'ולנטינו', היו לי עוד חודשיים לגמור את העונה, זה היה אוגוסט, יצאו לחופשים, עברתי במטוס ושרו לי 'ולנטינו', התחבאתי. הייתי במטבח".

התוכנית 'שניים עד ארבע' משודרת מדי יום ב־103fm, ברדיו צפון 104.5fm, ברדיו התחנה 101.5fm, ברדיו ירושלים 101fm ו־89.5fm וברדיו קול רגע 96fm ו־91.5fm. כמו כן, אפשר לצפות בתוכנית בערוץ הטלוויזיה 'וואלה פלוס'.

קצת אהבה לא תזיק: ניר כנען עושה בארבי ראשון, ולמרות מה שאפשר היה לצפות – הוא לגמרי הרגיש בבית. בשעה 21:30 רועי ואני צעדנו בנמל יפו, בדרך אל המועדון של שאול. לא הגענו בתור מעריצים גדולים של ניר כנען, בן 24, עם להיט אחד מוכר ("שיר לנטע") ועוד כמה הופעות בתיאטרון. אבל הכרנו שיר או שניים. ובכל זאת – משהו בו תמיד נשמע מסקרן.

כבר בכניסה לא היה ברור מה גילאי הקהל; תהינו אם מדובר בבני 20-25, ילדי סנטר לשעבר, או אולי סוג אחר של אנשים – כאלה שפשוט עוד לא הספקתי להכיר. אבל דבר אחד היה ברור: כולם צעירים, רק לא צעירים מכדי לשתות אלכוהול. האינטרו היה יפהפה, וכולם התחילו לשיר מיד אחריו עם ניר. זו הייתה הופעת פופ שקטה ומיוחדת – אבל לא רק. היה בה גם ג'אז, כינורות וצ'לו, ויולה ופסנתר, תופים.

מהשיר הראשון "סווטשירטים באוגוסט, כאבי גדילה, כאב ראש בבוקר ובלילה בחילה, אם זה תיאבון בריא אם זה זעם מול ראי, זה נורא", היה ברור כמעט מיד שנתאהב בו. אחרי השיר, ניר פתח את הפה ואמר, חצי בביישנות, (שקצת הפתיעה אותי בהתחשב בזה שהוא שחקן בתיאטרון גשר) "אתם פה בבארבי הראשון שלי אי פעם, יש פה שנדליר – זה אמיתי!".

אבל אל תתנו לביישנות לבלבל אתכם. ניר הרגיש לגמרי בבית. עיצוב הבמה כלל תיבה ומנורות לילה ישנות, כאלה שמאירות כל אחת בדרכה – וזה היה יפהפה. ההופעה שלו לא הייתה רק מתנה לאוזניים – היא הייתה שיעור באסתטיקה. משיר לשיר הוא כבש את הקהל: מתוק, צעיר וסוחף, בתמה שעסקה בגדילה, לב שבור ואהבה.

הוא המשיך עם "לא הבנתי מה כל כך אמיץ בילד שפוחד להירטב", "פסטה בשמנת, עומדת מתכוננת" – ומסביב כבר היה ברור – הוא הצליח די מהר לסחוף קהילת מעריצים אמיתית. כולם שרו איתו, ומהמרפסת הקטנה של הבארבי נראה שאף טלפון לא הפסיק לצלם.

לצדי התחילו לחישות – מהסוג שמופיע רק בהופעות מהסוג הכי טוב – כשכולם מנסים לנחש  את השיר לפי הצליל הראשון, לצד זוגות מאוהבים ואנשים שרוקדים בינם לבין עצמם.

ממנגינה למנגינה, לרגע היה נדמה שההופעה מתחילה להפוך לחזרתית מדי. לב שבור, גדילה, אהבות ישנות זה לא משהו חדש, ואולי לא הייתי  אמורה לצפות ליותר מדי מבחור בן 24. אבל כמה שטעיתי. ברגע שהרגשתי  קצת יותר מדי הוא הבריק עם אירוח של אלון עדר.

"אנחנו קצת נראים כמו אבא ובן, ויש לאלון יום הולדת מחר" ניר אמר, והם שרו ביחד בין היתר, שירים של ניר כמו "די" ואת "קצת אהבה לא תזיק" של אלון. פה איבדתי את זה. זה היה מבריק, וגאוני.

ואם זה לא היה מספיק. פתאום התחיל להתנגן עיבוד חדש שלא הכרתי לשיר האייקוני, העל-זמני אם תשאלו אותי – "סוכריה" של רוני דואני. הוא חשף את פער הגילאים. וזה בסדר, כי כולם נהנו. אוהבי המוזיקה הנמוכה והגבוהה, אלו שזיהו את המנגינות המורכבות, צעירים שהתחברו לכאבי הגדילה של ניר עצמו, וגם אנחנו – המבוגרים יחסית בשטח- שלא ציפו להברקות מהסגנון הזה.

השילוב של תמימות, חנוניות ושברון לב קצת הזכירה לי את יוני בלוך בתחילת דרכו, עם נתינת כבוד לאמנים אחרים ושונים. זה היה מעולה. לא מאוחר אחרי הפיק הגיע ההדרן עם "שיר לנטע", ואחריו שיר יפהפה ומרגש שלא הכרתי. אבל זה לא היה חשוב, אני כבר הייתי כולי שלו. ולקחתי איתי הלאה את השורה "היא רצתה שיצבע לה הכל בכחול", קצת מצילה את עצמי לערב אחד, בתקופה המשוגעת הזו. 

אז לא, לא הפכתי בין הופעה אחת למעריצה מן השורה של ניר כנען, אבל להגיד שהיא לא הייתה מצויינת, יפהפיה ויזואלית ועם אווירה טובה זה יהיה אנדרסטייטמנט.

ביציאה מהבארבי התגלגלתי לכיוון כיכר השעון, לצד הבניינים העתיקים של יפו והמלונות החדשים, ובדיוק כשהתיישבתי על ספסל ליד האוטובוס, שמעתי בחורה אחת אומרת לבן זוגה: "בא לי להגיד לו שאני  קצת מאוהבת בו אחרי ההופעה הזו". ולא ידעתי אם היא התכוונה לניר, או למישהו אחר. אבל באותו רגע – זה לא באמת היה משנה.

לרגל יום הולדתו ה־90 של דן אלמגור, הקדיש דודי פטימר פרק חגיגי במיוחד של ההסכת "מילים ולחן" ליוצר שהפך למרכיב יסוד בפסקול התרבות הישראלית. אלמגור הוא לא רק פזמונאי מהולל – הוא גם מתרגם מבריק, חוקר תיאטרון, מספר סיפורים, מגיש, עיתונאי ואוהב עברית בכל רמ״ח איבריו. במשך עשורים כתב ותרגם מאות שירים, פזמונים ומחזות – שבזכותם גדל כאן דור שלם.

במהלך התוכנית חזר פטימר אל הסיפורים שמאחורי כמה מהשירים הבולטים שכתב – ובהם "ונצואלה", "בלדה לחובש", "לו הייתי רוטשילד", "חיימקה שלי", "כל הכבוד", "יום יבוא", "חוץ מזה הכל בסדר",  "פלאפל", "מגדלור", "שומר החומות", "בוא לים", ,מלך הקסטות", "פנקס הקטן", "ירושלים שלי", "חור בדלי", "בורגנים", " כשאת אומרת לא", "ציונות בלי מרכאות" ועוד. שירים שצמחו בלהקות הצבאיות, בבימות הבידור ובתיאטרון, והפכו עם השנים לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי שלנו – שירים שהצחיקו, ריגשו, הרימו מוראל וגם גרמו לנו לדמוע.

דן אלמגור הוא הרבה יותר מיוצר פורה. הוא אחד הסופרים־בעל־פה של הישראליות. כל פזמון שלו הוא נקודת מבט תרבותית על המקום הזה – שנון, רגשי, ביקורתי או חוגג – אבל תמיד מדויק, תמיד עם נשמה. תרגומיו למחזות זמר הפכו אותו גם לאחת הדמויות המרכזיות בהנחלת התרבות הבינלאומית לקהל העברי.

בתוכנית הזו בחר פטימר לעצור לרגע ולהגיד תודה לאיש שהשפה העברית הייתה לו בית, כלי נגינה, ולפעמים גם מגרש משחקים פרוע. כי כשדן אלמגור כותב – העברית שרה.