לקראת צאת הסינגל החדש שלו Butterfly, הזמר שחר טבוך הגיע להתארח באולפן התוכנית "שניים עד ארבע" – וחגג את המאורע באווירה אנרגטית וייחודית, כהרגלו. במהלך השיחה, שיתף טבוך בתחושת ההגשמה האישית שלו, בזיכרונות ילדות, ובדרך שעבר מאז ועד היום.

"אני מרגיש כמו הברווזון שהפך לברבור", אמר. "בסוף אתה ילד שהחלום שלו היה לרקוד ולשיר, ובשכונה שלי הקונספט היה או כדורגל או כדור בראש. אז אמרתי לעצמי: אין ברירה. למדתי כדורגל, אבל הייתי רוקד בשער". הוא הוסיף בחיוך: "היה מדריך שאמר לאמא שלי: תקשיבי, קחי אותו מהחוג. את משלמת לי, אבל הילד רוקד בשער. הוא שם אבריל לווין ורוקד בשער".

על השיר החדש סיפר טבוך כי "זה כאילו על בחור שעושה לך פרפרים, אבל הוא בעצמו פרפר". לדבריו, מדובר ביצירה צבעונית ורגשית, עם קריצה לעולמות של תשוקה, קלילות וחיפוש עצמי. את האירוח ליווה רגע מפתיע כשאל האולפן נכנס דוד דביר (יואב כהן), שהרעיף על טבוך מחמאות חמות: "אני לא יכול להיות יותר מרגע אחד בלעדיך. כל דבר שאתה נוגע בו – עם האושר והשמחה המתפרצת שלך – זה פשוט עושה נעים בלב".

בהמשך הצטרפה גם הרקדנית רומי נוף, שותפתו של טבוך בתוכנית "רוקדים עם כוכבים", והפתיעה אותו בשידור חי. טבוך סיפר על הקשר המיוחד שנרקם ביניהם: "לפני עשר דקות שלחתי לה סרטונים חמודים של קופים – ופתאום היא פה מולי. רומי מדהימה. היא נתנה לי את הכוח לעשות את זה. לא היה לי את הידע או היכולות, והיא עזרה לי להפוך את זה לדבר אמיתי. היא לימדה אותי איך להאריך את התנועה".

נוף מצידה החמיאה לפרטנר שלה: "הוא מדהים, והוא עובד ממש ממש קשה. הוא גם קצת מפחד ממני – אבל זה בסדר", אמרה בחיוך. ההומור לא נעדר מהאולפן: דביר פנה לטבוך בצחוק ושאל: "אתה מתעטש ויוצאים לך נצנצים. מה אתה לוקח? טריפים?" טבוך השיב מיד בקריצה: "שיעורי תורה".

בהמשך, פצחו השניים בריקוד קרנבלי סוחף ומלא אנרגיה, שהביא איתו סיום צבעוני ומשמח לפרק. טבוך סיכם את האירוח בדברים מרגשים: "לשמח את עם ישראל – זה הכי חשוב". ולמנחים שלום וכהן הוסיף: "ברגעים לא פשוטים אתם מביאים את האושר – וזה עליכם. תודה".

"התקשורת קברה אותי בחיים", אמר לי שייקה פייקוב באחת משיחותינו האחרונות. "אין כבוד לדור הוותיק, אין הערכה, וזה נכון מה שאומרים: מעריכים אדם רק אחרי שהוא מת. עצוב שזה כך בישראל".

פייקוב, מהיוצרים החשובים והפוריים בתולדות הזמר העברי, הלך אתמול לעולמו, יום אחרי שציין את יום הולדתו ה־88. האיש שחתום כיוצר – לעיתים כתמלילן, לעיתים כמלחין, לעיתים כשניהם – על עשרות קלאסיקות שנשזרו בפסקול הישראלי הסתלק בתחושה קשה, של מי שנשכח.

בין השירים שפייקוב הלחין ו/או כתב: "חייכי לי בשירים", "אותך", "אמא מדוע", "ארץ ארץ ארץ", "תקוות ימיי", "נפגשנו שוב", "דרך המלך", "ארץ ישראל יפה", "אחיי גיבורי התהילה", "דרך ישנה", "קרוב ורחוק", "אנשים יש בעולם", "עוד יהיה טוב בארץ ישראל", "ותבוא עליכם הברכה", "שישו ושמחו", "למה ככה", "לאורך השדרה שאין בה איש".

פרסים מאוחרים

כשפגשתי את פייקוב לראשונה, בשנת 2016, הוא חי באלמוניות כמעט מוחלטת בקיבוץ משמר השרון שבעמק חפר. היה נדמה שדמותו נעלמה מהמרחב התרבותי, שהשם "שייקה פייקוב", שהיה פעם שם דבר בכל בית, נשמט מהזיכרון הקולקטיבי. הסקרנות הובילה אותי לאתר אותו, להגיע לביתו ולשבת איתו לשיחה שנמשכה שעות.

פייקוב נעזר כבר אז במטפל סיעודי. כשנשארנו לבד, הוא לא חסך במילים. הוא דיבר על תחושת ההשכחה, על כך שרבים כלל לא יודעים שהוא עדיין בין החיים. בעיניים עצובות אך מלאות אש הוא גולל בפניי את סיפור ילדותו, את הרגעים הגדולים בקריירה, וגם את העלבון המתמשך ממדינה שהפסיקה להוקיר את מפעל חייו.

השיחה הזו, שאת תוכנה פרסמתי אז ברשתות החברתיות, נעשתה ויראלית. בעקבותיה החל גל קטן של הכרה מחודשת. פייקוב הוזמן לריאיונות טלוויזיה, ופתאום זכה שוב להתייחסות. השיא היה כשזכה גם בפרס אמ"י (2017) על תרומה יוצאת דופן לתרבות הישראלית ובפרס אקו"ם (2018) על תרומתו ליצירה הישראלית. הוא התקשר אליי בהתרגשות ואמר שלא האמין שפוסט אחד יכול לחולל את מה ששנים ייחל לו: שיקראו לו בשמו, שיזכרו, שיספרו את סיפורו.

מאז, נרקם בינינו קשר מיוחד. שוחחתי איתו שוב ושוב – לא תמיד לפרסום, לפעמים סתם כדי לשמוע, להבין, לשמר. כי מאחורי הצלילים של פייקוב הסתתרה נפש עדינה, רגישה וכואבת.

הוא נולד בתל אביב להורים שעלו מפולין ומאוקראינה מתוך חזון ציוני. כשהיה בן 6 נפטרה אמו, וכעבור שנתיים עבר עם אביו לקיבוץ אשדות יעקב. אביו נישא בשנית, ולפייקוב נולדו שני אחים. "גיליתי את התשוקה למוזיקה בגן", סיפר לי. "חברי הטוב ביותר בגן היה לימים הפסנתרן והמנצח, חתן פרס ישראל, אריה ורדי. הוא השמיע לי לראשונה בחיי תקליט ובו סימפוניה, ואמר לי: ‘זאת מוזיקה’".

באשדות יעקב פייקוב החל לא רק להאזין למוזיקה, אלא גם לנגן. "הוזמנתי עם עוד ילדים לנגן על מנדולינה בתזמורת הקיבוצית, וכך אחזתי בפעם הראשונה בכלי נגינה", סיפר. "בהמשך למדתי לנגן בקיבוץ גם על חלילית, אבל התפנית הייתה כשהקיבוץ הביא מורה לאקורדיון שהגיע במיוחד מטבריה כדי ללמד אותי בלבד. בגיל 16 הלחנתי את שיריי הראשונים, ‘הורה עמק הירדן’ ו’שיר הלוחם’, וניגנתי במסיבות בקיבוץ".

בשנת 1955 הוא התגייס לצה"ל ושובץ כמ"כ במחנה 80. "לא אהבתי את ההתנהלות של מ"כ מול טירונים, אז דרך היכרות מוקדמת שלי עם חייל וחיילת מצוות הווי של הנח"ל הצטרפתי לצוות", אמר. "נסעתי לביתו של המלחין מרדכי זעירא והוא לימד אותי את השירים החדשים שלו כדי ללמד את החיילים".

עם שחרורו מהצבא עבד כמכונאי במוסך באשדות יעקב, ובהמשך עבר לקיבוץ משמר השרון. את שירו הראשון שהתפרסם ברדיו, "לו הייתה לי שושנה", הלחין ב־1966 לחברו מימי צוות הווי הנח"ל, רן אלירן. "רן, שכבר חי בארצות הברית, היה מצלצל אליי בכל ביקור שלו בארץ ואומר: ‘נו, תכתוב לי שיר’", נזכר פייקוב. "אז כתבתי מנגינה, גיל אלדמע, המעבד, העביר אותה ליורם טהרלב, שכתב את השיר. זה לא היה להיט, אבל זו הייתה ההתחלה שלי".

מהר מאוד פייקוב לא הסתפק רק בהלחנה, והחל גם לכתוב את המילים ללא מעט משיריו. "התחלתי לכתוב בעצמי כי הטקסטים חזרו על עצמם, והבנתי שאני כבר לא יכול להלחין טקסטים שלא מחדשים כלום", הסביר. "רוב השלאגרים הגדולים שלי נולדו בחמש דקות".

מטולדנו ועד ירקוני

לאחר הספתח שלו ברדיו, פייקוב נעשה יוצר מבוקש, ושיריו כבשו את מצעדי הפזמונים. "חשבתי שחשוב ליצור שירים על כל מה שקשור בארץ ישראל", הסביר לי. "במקביל, יצרתי גם שירים בינלאומיים. אני מלחין רב־סגנוני. אני זוכר שיוסף בן ישראל, מפיק פסטיבל הזמר המזרחי, פנה אליי שאצור שיר בנוסח עדות המזרח. אמרתי לו: ‘למה אני, הווזווז, צריך ליצור עכשיו שיר בסגנון שלהם?’. הוא התעקש שאשתתף, אז אמרתי לו: ‘טוב, אבל תדע שאקח את המקום הראשון’. ובאמת, קטפתי את המקום הראשון בפסטיבל השני עם ‘בואו ונשיר אחים’ שביצע ששי קשת".

באותן שנים כתב להיטים גם לדודו זכאי, ללהקת פיקוד הדרום, לאבי טולדנו, לציפי שביט, ליפה ירקוני, למיכל טל, ליגאל בשן ועוד. אחד השירים שמסר לאילנית, "ארץ", משיריה המפורסמים ביותר, יצר לו סכסוך מתוקשר עם לא אחר מאשר יהורם גאון. "יום אחד התקשר אליי המפיק שלמה צח וביקש שאכתוב שיר לרוחמה רז, שאז השתחררה מהצבא", פייקוב סיפר. "כתבתי בבוקר המפגש שלנו בכמה דקות את השיר ‘ארץ’, השמעתי אותו לשלמה ולרוחמה, אבל רוחמה לא התחברה וסירבה לבצע אותו. כעבור שבוע צלצל אליי יהורם גאון וביקש שאכתוב לו לראשונה שיר.

השמעתי לו את ‘ארץ’, הוא התלהב ושילם לי 1,500 לירות בעבורו כדי להקליטו. עברה חצי שנה, ולא קרה כלום עם השיר, כשבמקביל צח כל הזמן לוחץ עליי למסור שיר לאילנית. חיפשתי את יהורם ולא הצלחתי לתפוס אותו בטלפון, אז מסרתי את השיר לאילנית. למחרת בעיתון פורסמה ידיעה: ‘יהורם גאון יתבע את שייקה פייקוב על שמסר את השיר שלו לאילנית’. במשך עשר שנים יהורם לא רצה לשמוע ממני. הקרח נשבר כשנפגשנו בשירותים באולפן הקלטות, אמרתי לו שאני מעוניין לפייס אותו וכתבתי לו במתנה את ‘בואי נשוב אל הטנגו’ שהיה להיט גדול שלו. כך השלמנו".

להיט נוסף שפייקוב כתב עבור טאלנטית של צח היה "אותך", שביצעה אילנה אביטל בפסטיבל הזמר 1977. "התאמתי את השיר לקול של אילנה, שעלתה לארץ מצרפת וידעתי שמתאים לה שיר בסגנון של מייק ברנט. ועובדה, זה עד היום שיר הדגל שלה", הסביר.

אחרי "אמא מדוע" שכתב לרונן בהונקר לפסטיבל שירי הילדים 1981, הוא יצר את "דרך המלך" עבור גילי נתנאל בן ה־12 וגלית בורג בת ה־21, שייצגו אותנו בתחרות האירוויזיון ב־1989 והגיעו למקום ה־12 בביצוע שכלל פדיחה של נתנאל הצעיר, ששכח את המילים באמצע השיר. "גילי היה מאוד מוכשר, ואחרי זה גם הקלטנו שירים ביפנית ובאנגלית, אבל האירוויזיון יצר לו טראומה", סיפר פייקוב. "זה שיר מקסים, לדעתי.

הבאלאנס היה מדהים וגילי היה מצוין, אבל טכנאי הסאונד השוויצרי היה אנטישמי, והוא הוריד לגילי ברגע מסוים את הפלייבק של התזמורת, במכוון. לכן הוא לא שמע את השיר ונבהל. גלית, שהייתה מקצועית יותר, חיפתה עליו. רציתי לחנוק את הטכנאי הזה, שאמר לי ‘הכשלנו אתכם בכוונה’, אבל זה לא היה עוזר לי".

במקביל להצלחה המוזיקלית, בשנות ה־80 נכנס לפייקוב "ג’וק" חדש: ב־1983 הוא קרא בעיתון על מטמון עתיק בצ’ילה שטרם נמצא, והחליט לנסוע לשם כדי לחפשו. "הייתי הרפתקן, והאינטואיציה שלי אמרה לי ללכת לשם. זה נשמע משוגע, אבל כזה הייתי", סיפר. "הקמתי בצ’ילה שתי חברות וקניתי זיכיון כרייה בצפון צ’ילה כדי לחפש את האוצר. כך עבדתי מצד אחד כמוזיקאי שכותב לאמנים ישראלים, ומצד שני עבדתי בחיפוש המטמון בצ’ילה. כשראיתי שאני לא מצליח למצוא את המטמון, החלטתי להסב את עיסוקי לכריית זהב. מצאתי משקיע נוסף וב־2005 התחלנו לכרות זהב. בעקבות סכסוך עם השותף שלי העבודה נעצרה, הכסף שלי אזל וחזרתי לארץ עם חובות".

עם שובו לישראל התמקד פייקוב, שהיה נשוי שלוש פעמים ולו שתי בנות, ביצירת שירים, אך סצינת המוזיקה השתנתה והוא לא מצא את מקומו בה. "השירים שלי לא התאימו כבר לנוף המוזיקה בארץ", הסביר. בשנותיו האחרונות, בעקבות הידרדרות במצבו הבריאותי, חדל פייקוב מליצור ובעיקר התרפק על יצירות העבר.

"אני בן 33 אם כי נראה בן 25", כך פתח שייקה פייקוב בספטמבר 71' את הראשון בשורה של ראיונות שערכתי עמו במרוצת השנים. היום, כשנדמה לעד שירת חייו, אני פותח את הכתבה לזכרו של שייקה, המשורר המובהק של שירת ארץ­-ישראל, במונולוג שלו דאז.

"נולדתי במקווה-ישראל, שם אבי היה פועל", כך סיפר. "הורי עלו מרוסיה בעלייה השלישית. גדלתי במקווה עד כיתה ב' וספגתי שם המון עד שעברנו לקיבוץ אשדות-יעקב מאוחד, שם הייתי ילד מאוד מוזיקלי וגם ספורטאי נלהב, אלוף עמק הירדן והגליל לנוער בזריקת כדור הוקי. והמוזיקה? – כשהייתי בכיתה ח', תקעו לי אקורדיון בידיים ומאז הוא לא עזב אותי". 

"במקביל הכשירו אותי כ…מכונאי מוסמך, אבל המוזיקה ניצחה כשהתחילו לחטוף אותי להכנת חגים ומקהלות. יום אחד הופיעו אצלנו החבר'ה של צוות הווי נח"ל. כשהם שמעו אותי מנגן, אמרו שאני חייב להצטרף אליהם כשאתגייס. כך היה, כשגם ליוויתי את מרדכי זעירא בהופעותיו עם שיריו בהיאחזויות הנח"ל".

פייקוב הוכשר כמורה למוזיקה בסמינר "אורנים" וגם התחיל להלחין לחגי התנועה הקיבוצית ועבר להתפרנס מהוראת מוזיקה בעיר. יום אחד הוא פגש באקראי את רן אלירן, חברו מהנח"ל, שאמר לו שחסרים לו שירים להקלטה. כך נולד השיר "לו הייתה לי שושנה" ואחריו מפגש עם אילן ואילנית הזניק את הקריירה שלו.

הוא עשה את צעדיו הבאים בקיבוץ משמר השרון, לאחר נישואיו עם בת המשק. פייקוב: "כשלימדתי באולפן בקיבוץ, היה לי שם תלמיד סימפטי וחייכן שאהב לשיר. אחר כך נדהמנו לשמוע שזה מייקל רוהאן, האוסטרלי שהצית את מסגד אל אקצה…".

כעבור הרבה שנים, הלין: "לא אכפת כאן מהארץ הזאת. יש אווירה של אכול ושתה, כי לא משנה לנו מה יקרה מחר. הערבים הפכו במקומנו ל…ציונים ונלחמים על האדמה. יש כאן קומץ של משפחות שמפריטות את המדינה ומחזיקות אותה כאחוזה גדולה שנקראת ארץ-ישראל".

הקיבוצניק שבך שבר ימינה?
"זאת הבעיה אצלנו, שמחלקים את הכל לימין ולשמאל. אבל שורשיי הם ארץ-ישראליים כמי שנולד לפני המדינה, שבנס קמה לנו. אני פטריוט של מקום הולדתי".

"הכתיבה שלי נעשתה יותר אינטרנשיונל", בישר הפטריוט שייקה לאחר שנים אחדות, "וחלק ניכר מהפעילות שלי עובר לארצות הברית ולאירופה". כששאלתיו מה למלחין שירי ארץ-ישראל, השיב: "עם כל הפטריוטיות, אני גם קוסמופוליטי מבחינת הכתיבה".

כשתהיתי אם בהתפזרותו בין סגנונות שונים הוא עלול לצאת נפסד, ענה: "הרבגוניות היא חלק מהעניין שלי. אני לא מסוגל לכתוב כל הזמן באותו סטייל. הרי אפשר להתנוון ככה. לא מעט מוזיקאים בארץ מסתובבים סביב עצמם כמו סביבון ואינם מתפתחים".

שיר הדגל של פייקוב, שאת רוב שיריו כתב מילים ומנגינה, הוא "ארץ" ("ארץ בה נולדנו/ ארץ בה נחיה/ יהיה מה שיהיה"), שיר שמאחוריו מסתתרת דרמה. 76'. כששלמה צח רצה לקדם את החיילת המשוחררת רוחמה רז, הוא פנה באופן לשייקה, חברו. 

פייקוב: "כשכתבתי את 'ארץ', הוא נשמע לי המנוני מדי לשירתה של רוחמה, שהסכימה איתי. יהורם גאון שבדיוק חיפש שיר, שילם לי 1,500 לירות תמורת 'ארץ', אבל לא הקליט אותו. כשאילנית הוכתרה כזמרת השנה, מסר לה צח את השיר להקלטה. עשר שנים יהורם לא דיבר איתי בגלל זה עד שפיציתי אותו עם השיר 'בואי נשוב אל הטנגו', שהלחנתי למילים של יורם טהרלב".

"נפגשנו שוב": באחוות קיבוצניקים דודו זכאי הוא המבצע המזוהה ביותר עם שירי פייקוב יחד עם אילנית. פייקוב הביא את השיר כשהגיח משירות מילואים קרבי במלחמת יום כיפור. אז הלחין פייקוב גם את השיר "אחי גיבורי התהילה" למילים של דודו ברק.

"דרך המלך": אחד משירי הפסטיבלים הרבים של פייקוב עם ציוות בלתי שגרתי של הזמרת גלית בורג עם הילד גילי נתנאל, שלדברי פייקוב הוכשל באירוויזיון 89' בשווייץ על-ידי טכנאי…אנטישמי.