טלוויזיה
הילד החדש של הארי פוטר – ומה שעשו לו ברשת
השבוע פורסמו תמונות ליהוק נוספות של השחקנים הצעירים בגרסה המחודשת לסדרת הארי פוטר מבית HBO. הרשת געשה – אך לא מהתרגשות. גל תגובות עוקצניות ומעליבות שטף את הפוסטים הרשמיים, בעיקר נגד הילד שנבחר לגלם את הארי פוטר.
"הוא נראה כמו ילדה לסבית שהתחפשה", כתבו. "הוא בן חמש?", תהו אחרים. תוך שעות, הדמות האהובה הפכה שוב לכלי ניגוח – אבל הפעם על גבו של ילד אמיתי.
בעידן הריבוטים כל עיבוד מחדש לסיפור אהוב מלווה באכזבה קולקטיבית מובנית. תמיד יימצאו אלה שיטענו ש"הרסו להם את הילדות". אבל כשמדובר בליהוק ילדים לתפקידים אייקוניים, האכזבה הזו לובשת לעיתים צורה מכוערת במיוחד: בוז גלוי, עלבונות על מראה חיצוני, והאשמות מוזרות – כלפי ילדים שעדיין לא מלאו להם 13.
אפשר – ואף ראוי – לנהל שיח על בחירות אומנותיות, נאמנות לחומר המקור או איכות ההפקה. אבל ההתמקדות בילדים עצמם, באופן שבו הם "לא נראים כמו שדמיינו", מצביעה על תופעה רחבה יותר: תרבות רשת שבה ילדים הפכו לדמויות ציבוריות עוד לפני שבקושי התחילו להבין את משמעות המושג.
הציפייה שילד בשר ודם "ייראה בול כמו הארי פוטר", כאילו מדובר בשכפול, יוצרת דינמיקה בעייתית: הילד הוא לא עוד שחקן שמגלם תפקיד – הוא נבחן כאילו הוא אמור לייצג את דמיון הילדות של כל צופה וצופה, וכל סטייה מהזיכרון הקולקטיבי מתקבלת בקיתונות של כעס.
חשוב לזכור שגם שחקני הדור הראשון של הארי פוטר ספגו בתחילה ביקורת – אם כי בשיח תקשורתי שהיה פחות מתלהם מהרשתות החברתיות של היום. ההבדל? אז היו גבולות. היום כל משתמש עם מקלדת הופך לשופט, למבקר אופנה ולפסיכולוג בלתי מוסמך לילדים בני עשר.
שחקנים ילדים שגדלים באור הזרקורים סופגים לעיתים פגיעות פסיכולוגיות שמלוות אותם שנים. קחו לדוגמה את מילי בובי בראון ("Stranger Things"), שנאלצה להילחם נגד מינוף מיני שלה מצד קהל בוגר, או את ג'ייק לויד ("מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום"), שסבל מהצקות ומחרם שהובילו למשבר נפשי עמוק.
גם בלה רמזי, שהחלה את דרכה כליאנה מורמונט ב"משחקי הכס" והפכה לאחת השחקניות המדוברות של השנים האחרונות בזכות תפקידה כאלי ב"האחרון מאיתנו", לא נחלצה מהקומנטים המרושעים של הטוקבקיסטים. למרות שביצועיה זכו לשבחים גורפים מצד מבקרים, היא הפכה לבדיחה מתגלגלת בפינות מסוימות של האינטרנט. ממים, פוסטים עוקצניים והשוואות מעליבות הפכו את המראה שלה לשיחת היום – כאילו כישרון המשחק שלה הוא פרט שולי לעומת צורת הלחיים שלה.
הכינוי "תפוח אדמה עם עיניים גדולות מדי" הפך כמעט למטבע לשון עבור שונאים אנונימיים, שהתעקשו להפוך ילדה מוכשרת לבדיחה ויזואלית. עשרות תגובות התרכזו בשאלה “למה ליהקו מישהי שנראית ככה?” – כאילו שחקנית צעירה צריכה לעמוד בסטנדרט יופי מסוים ולא של רגש, עומק או נוכחות מסך.
המקרה של בלה רמזי מחדד עד כמה הקהל התרגל לראות ילדים ושחקנים צעירים לא כדמויות עגולות ומורכבות – אלא כפרודוקטים שמטרתם לספק פנטזיה. ברגע שהם סוטים מהדימוי שהקהל בנה לעצמו – הם נזרקים לכלבים. הבריונות כלפי שחקנים ילדים אולי מקבלת היום צורה מתוחכמת יותר, אבל התופעה עצמה ותיקה כמו הוליווד. בעבר לא היו אינסטגרם, טוויטר או ממים – אבל הלחץ היה שם תמיד, רק על גבי בעטיפות מבריקות של מגזינים וכותרות רכילות.
קחו לדוגמה את מקולי קאלקין, הילד שכבש את העולם עם "שכחו אותי בבית", והפך תוך שנה מילד אנונימי לאייקון בין לאומי. כשהתבגר מעט והתחיל להיראות "פחות חמוד", הציבור והתקשורת הפנו לו עורף באכזריות. קריירה שזינקה בגיל 10 התרסקה לפני גיל 15. שנים אחר כך, הוא דיבר על ההתמכרויות, המשברים והניסיון להתרחק לחלוטין מהאור הזרקורים שנכפה עליו כשהיה עדיין ילד.
גם לינדזי לוהן, שכיכבה כבר בגיל 11 ב"אבא מתארס", מצאה את עצמה במהרה תחת מיקרוסקופ תקשורתי: כל קילוגרם שירדה, כל פצעון, כל תלבושת, נותחו בכותרות כאילו מדובר בפוליטיקאית בשימוע ציבורי. כאשר החלה למעוד, הציבור חגג. כוכבים צעירים נוספים כמו אמנדה ביינס, הילרי דאף וארון קרטר הפכו לסיפורים עצובים של ילדות שנגמרה מוקדם מדי.
וכך, בעוד התרבות משתנה והפלטפורמות מתחלפות, המנגנון נשאר זהה: ילדים מתפרסמים מוקדם והופכים לדמויות ציבוריות לפני שפיתחו זהות עצמית. היום זה מם או תגובה מרושעת בטיקטוק. פעם זו הייתה כותרת על שער של מגזין. אבל התחושה – של ילד שגדל בתוך עין סערה ששופטת כל הבעה בפנים – נשארת זהה.
אז מה אפשר לעשות? קודם כול, לזכור שמדובר בילדים. ואם בכל זאת יש למישהו ביקורת על בחירת השחקנים – שיבוא בטענות למלהקים, לא ברור מה הילד אשם. ואם כבר כתבתם משהו – רצוי לנסח אותה כאילו הילד עצמו עלול לקרוא את זה, כי ברוב המקרים הוא אכן קורא. ובסופו של דבר, אולי הגיע הזמן לשאול את השאלה האמיתית: למה אנחנו ממשיכים לשחזר את אותם סיפורים, אם כל פעם מחדש נדמה לנו ששום דבר לא יכול להשתוות למה שכבר היה?
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
