טלוויזיה

הילד החדש של הארי פוטר – ומה שעשו לו ברשת

Published

on




השבוע פורסמו תמונות ליהוק נוספות של השחקנים הצעירים בגרסה המחודשת לסדרת הארי פוטר מבית HBO. הרשת געשה – אך לא מהתרגשות. גל תגובות עוקצניות ומעליבות שטף את הפוסטים הרשמיים, בעיקר נגד הילד שנבחר לגלם את הארי פוטר.

"הוא נראה כמו ילדה לסבית שהתחפשה", כתבו. "הוא בן חמש?", תהו אחרים. תוך שעות, הדמות האהובה הפכה שוב לכלי ניגוח – אבל הפעם על גבו של ילד אמיתי.

בעידן הריבוטים כל עיבוד מחדש לסיפור אהוב מלווה באכזבה קולקטיבית מובנית. תמיד יימצאו אלה שיטענו ש"הרסו להם את הילדות". אבל כשמדובר בליהוק ילדים לתפקידים אייקוניים, האכזבה הזו לובשת לעיתים צורה מכוערת במיוחד: בוז גלוי, עלבונות על מראה חיצוני, והאשמות מוזרות – כלפי ילדים שעדיין לא מלאו להם 13.

דומיניק מקלפלין (צילום: HBO)
דומיניק מקלפלין (צילום: HBO)

אפשר – ואף ראוי – לנהל שיח על בחירות אומנותיות, נאמנות לחומר המקור או איכות ההפקה. אבל ההתמקדות בילדים עצמם, באופן שבו הם "לא נראים כמו שדמיינו", מצביעה על תופעה רחבה יותר: תרבות רשת שבה ילדים הפכו לדמויות ציבוריות עוד לפני שבקושי התחילו להבין את משמעות המושג.

הציפייה שילד בשר ודם "ייראה בול כמו הארי פוטר", כאילו מדובר בשכפול, יוצרת דינמיקה בעייתית: הילד הוא לא עוד שחקן שמגלם תפקיד – הוא נבחן כאילו הוא אמור לייצג את דמיון הילדות של כל צופה וצופה, וכל סטייה מהזיכרון הקולקטיבי מתקבלת בקיתונות של כעס.

חשוב לזכור שגם שחקני הדור הראשון של הארי פוטר ספגו בתחילה ביקורת – אם כי בשיח תקשורתי שהיה פחות מתלהם מהרשתות החברתיות של היום. ההבדל? אז היו גבולות. היום כל משתמש עם מקלדת הופך לשופט, למבקר אופנה ולפסיכולוג בלתי מוסמך לילדים בני עשר.

שחקנים ילדים שגדלים באור הזרקורים סופגים לעיתים פגיעות פסיכולוגיות שמלוות אותם שנים. קחו לדוגמה את מילי בובי בראון ("Stranger Things"), שנאלצה להילחם נגד מינוף מיני שלה מצד קהל בוגר, או את ג'ייק לויד ("מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום"), שסבל מהצקות ומחרם שהובילו למשבר נפשי עמוק. 

גם בלה רמזי, שהחלה את דרכה כליאנה מורמונט ב"משחקי הכס" והפכה לאחת השחקניות המדוברות של השנים האחרונות בזכות תפקידה כאלי ב"האחרון מאיתנו", לא נחלצה מהקומנטים המרושעים של הטוקבקיסטים. למרות שביצועיה זכו לשבחים גורפים מצד מבקרים, היא הפכה לבדיחה מתגלגלת בפינות מסוימות של האינטרנט. ממים, פוסטים עוקצניים והשוואות מעליבות הפכו את המראה שלה לשיחת היום – כאילו כישרון המשחק שלה הוא פרט שולי לעומת צורת הלחיים שלה.

הכינוי "תפוח אדמה עם עיניים גדולות מדי" הפך כמעט למטבע לשון עבור שונאים אנונימיים, שהתעקשו להפוך ילדה מוכשרת לבדיחה ויזואלית. עשרות תגובות התרכזו בשאלה “למה ליהקו מישהי שנראית ככה?” – כאילו שחקנית צעירה צריכה לעמוד בסטנדרט יופי מסוים ולא של רגש, עומק או נוכחות מסך.  

בלה רמזי (צילום: רויטרס)

המקרה של בלה רמזי מחדד עד כמה הקהל התרגל לראות ילדים ושחקנים צעירים לא כדמויות עגולות ומורכבות – אלא כפרודוקטים שמטרתם לספק פנטזיה. ברגע שהם סוטים מהדימוי שהקהל בנה לעצמו – הם נזרקים לכלבים. הבריונות כלפי שחקנים ילדים אולי מקבלת היום צורה מתוחכמת יותר, אבל התופעה עצמה ותיקה כמו הוליווד. בעבר לא היו אינסטגרם, טוויטר או ממים – אבל הלחץ היה שם תמיד, רק על גבי בעטיפות מבריקות של מגזינים וכותרות רכילות.

קחו לדוגמה את מקולי קאלקין, הילד שכבש את העולם עם "שכחו אותי בבית", והפך תוך שנה מילד אנונימי לאייקון בין לאומי. כשהתבגר מעט והתחיל להיראות "פחות חמוד", הציבור והתקשורת הפנו לו עורף באכזריות. קריירה שזינקה בגיל 10 התרסקה לפני גיל 15. שנים אחר כך, הוא דיבר על ההתמכרויות, המשברים והניסיון להתרחק לחלוטין מהאור הזרקורים שנכפה עליו כשהיה עדיין ילד.

גם לינדזי לוהן, שכיכבה כבר בגיל 11 ב"אבא מתארס", מצאה את עצמה במהרה תחת מיקרוסקופ תקשורתי: כל קילוגרם שירדה, כל פצעון, כל תלבושת, נותחו בכותרות כאילו מדובר בפוליטיקאית בשימוע ציבורי. כאשר החלה למעוד, הציבור חגג. כוכבים צעירים נוספים כמו אמנדה ביינס, הילרי דאף וארון קרטר הפכו לסיפורים עצובים של ילדות שנגמרה מוקדם מדי.

לינדזי לוהן (צילום: רויטרס)

וכך, בעוד התרבות משתנה והפלטפורמות מתחלפות, המנגנון נשאר זהה: ילדים מתפרסמים מוקדם והופכים לדמויות ציבוריות לפני שפיתחו זהות עצמית. היום זה מם או תגובה מרושעת בטיקטוק. פעם זו הייתה כותרת על שער של מגזין. אבל התחושה – של ילד שגדל בתוך עין סערה ששופטת כל הבעה בפנים – נשארת זהה.

אז מה אפשר לעשות? קודם כול, לזכור שמדובר בילדים. ואם בכל זאת יש למישהו ביקורת על בחירת השחקנים – שיבוא בטענות למלהקים, לא ברור מה הילד אשם. ואם כבר כתבתם משהו – רצוי לנסח אותה כאילו הילד עצמו עלול לקרוא את זה, כי ברוב המקרים  הוא אכן קורא. ובסופו של דבר, אולי הגיע הזמן לשאול את השאלה האמיתית: למה אנחנו ממשיכים לשחזר את אותם סיפורים, אם כל פעם מחדש נדמה לנו ששום דבר לא יכול להשתוות למה שכבר היה?





Source link

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל העדכונים

Exit mobile version