בעוד שישראל ממשיכה לשרטט את חזונה ל”יום שאחרי” בעזה – שכולל פירוז הרצועה, גירוש הנהגת חמאס והקמת ממשל מקומי נטול נציגות חמאס – מבהיר אל”ם (מיל’) ד”ר משה אלעד, מזרחן ומרצה בכיר במכללה האקדמית גליל מערבי, כי מהעבר השני נשמעות עמדות חד־משמעיות, ואף קשות הרבה יותר.

“מי שמקשיב לדבריהם של ראשי החמאס המתראיינים בימים אלו בחו”ל אמור להבין שקריאתה או צעקתה של ישראל לפירוז הרצועה, לגירוש מנהיגי החמאס ולהקמת ממשל מקומי ללא נציגות החמאס נופלת על אוזניים אטומות”, אומר אלעד בשיחה עם מעריב. “הדוברים הישראלים חוזרים שוב ושוב על המנטרה איך ייראה מבחינתם ‘היום שאחרי’ ברצועה והדוברים של חמאס מפרקים בקלות רבה את המוקשים הללו מול הצופה והמאזין הערבי ואומרים בפה מלא – זה לא יקרה! אנו לא נעזוב את עזה!”

לדבריו, יש פער עצום בין הדמיון המדיני של ישראל לבין מציאות תפיסת חמאס. “אנו מדמיינים פתרון מדיני בעזה… עם עצמנו. לחמאס אין כלל כוונה לנטוש את עזה. הארגון ‘חי’ בעולם אחר לחלוטין. הוא למשל מעוניין בהכרה בינלאומית במעמדו הפוליטי והצבאי. הוא שואף להיות שחקן פוליטי לגיטימי, לא רק בעזה אלא גם בגדה המערבית, ומבקש להיות חלק משיחות מדיניות רחבות יותר, שכביכול יכולות להוביל להסכמות רחבות יותר עם ישראל. הוא רואה את עצמו כשלוחה של המאבק הפלסטיני לשחרור, ורוצה להיבדל מהתהליך הדיפלומטי שבו השתתפה הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן”.

אלעד מוסיף כי לחמאס יש שורת דרישות מקסימליות: “לראשיה יש אפילו דרישות מקסימליות כגון: שמירה על שלטון החמאס בעזה, ‘הסרת המצור הישראלי’, הפסקת העיצומים והלחץ הביטחוני, דרישות בנושאי שיבת הפליטים והעברת ירושלים לידיה החמאס, כל זה כאילו שלא הייתה מערכה של 21 חודשים עם תוצאות הרסניות לעזתים. המעניין הוא שלא ישראל ולא ארה”ב מתייחסות לעמדתה המוצהרת של חמאס לגבי ‘היום שאחרי’, ורואות את ציות החמאס כדבר מובן מאליו ומוגמר”.

בנוגע לקשר האפשרי בין איראן לבין חמאס, מספק אלעד ניתוח צונן: “יש האומרים כי המלחמה באיראן ריפתה את ידי החמאס. שפטו בעצמכם: על פי הצהרות ראשי החמאס כפי שבאו לידי ביטוי בעת האחרונה, בכוונתם להציע ‘דרכי ביניים’ לפער הקיים בינם לבינינו, שספק אם ישראל תסכים להם: פירוז הרצועה לא מקובל לחלוטין על החמאס. חמאס אולי יסכים למעין ‘שטח הפסקת אש’ (buffer zone) סביב הרצועה, שאינו משרת את מטרות ישראל אך גם לכאורה לא יאפשר לחמאס להשתמש במרחק זה כבסיס לפעולות התקפה”.

לדבריו, חמאס רואה את שלטונו בעזה כעובדה קיימת, ויש לו תוכניות ברורות לעתיד: “מאחר וחמאס רואה עצמה כגוף שימשיך לשלוט ברצועה, ראשיה מדברים על ‘חשיבות ההגעה להסכם’ ובעקבותיו יגיעו הצדדים ל’הפסקת אש שתכלול הפסקת התקפות הדדיות והפסקת הירי לעבר אזרחים בשני הצדדים, תוך הבטחת אפשרות למשא ומתן’. זה נשמע כאילו אנו דנים כאן בהסכמי אברהם עם איזו מדינה ערבית ידידותית. חמאס פשוט לא מכירה את מקומה האמיתי”.

בנוגע להצעות הביטחוניות של הארגון, חושף אלעד: “החמאס גם מציע לקיים סידורים ביטחוניים ממושכים תוך הקמת מנגנונים שיבטיחו שליטה אמינה בשטח, ובכך רומזים ראשיה לסידורים שיאכפו על ידי כוחות האו”ם ואולי לנוכחות בינלאומית כלשהי על מנת לספק בקרה נייטראלית וייצוב. בתחום הכלכלי דורשים בחמאס לקבל לידיהם את נושא חלוקת המזון לתושבים, ולשקול תוכניות לשיקום כלכלי בתחום התשתיות, הבריאות, החינוך והתעסוקה כשחמאס בלבד מנהל את המגה-פרויקטים הללו”.

בהקשר למשא ומתן על שחרור החטופים, מחדד אלעד מסקנה ברורה: “לכן המסקנה המתבקשת בעת הזאת היא – שחרור חמישים החטופים חייב לבוא בפעימה אחת משום שלפי החמאס, לא תהיה פעימה שניה אלא אם כן ישראל תוותר על עקרונותיה בעזה. זה בוודאי לא יקרה כי ישראל לא תסכים לסכן את תושביה להם נשבעה שחמאס לא ישוב עוד לשלוט בעזה”.

לסיום, מזהיר אלעד מהשלכות אפשריות של התעלמות מהתנהלות חמאס: “ולמי שעדיין לא הבין, חמאס שומרת לעצמה בשלב השני של ‘יוזמת ויטקוף’ ערבון של עשרה חטופים חיים ושנים עשר חללים למקרה שישראל לא תיכנע לתנאיו של הארגון הטרוריסטי הזה. ההתעלמות הישראלית מהמגמה החמאסית עלולה לעלות ביוקר ולכן יש לטפל בנושא זה כבר עכשיו”.