ההתנפלות על עירית לינור הוכיחה דבר אחד: אין רצון לחופש ביטוי אמיתי בישראל. התקשורת מעדיפה לשמוע ולהדהד דעה אחת בלבד, כך שהבסיס של הדמוקרטיה הליברלית, שאחד מיסודותיה הוא מגוון דעות וסובלנות – אינו קיים עוד. המשפט הנפיץ של לינור ב"פטריוטים" נאמר בלהט ויכוח. "הסנטימנט של להיכנע ולהכניע את האומה בגלל טרגדיה פרטית של 22 אנשים", אמרה בתשובה לפאנליסט שחשב ששחרור חטופים קודם להכרעה במלחמה.
המשפט הזה, גם אם מנוסח רע, מקפל בתוכו תפיסת עולם אמונית־לאומית, אולי אפילו תנ"כית, שלפיה אם צריך לבחור בין טרגדיות של פרטים בחברה לבין קיומה של המדינה – עדיפה המדינה. זו גישה. זו עמדה. בזה היא מאמינה. אגב, בזה מאמינים גם רבים אחרים, ביניהם שרי הממשלה, וכל עוד לא בוצעה עסקה מהירה להחזרת כל החטופים, אפשר להניח שמאמין בה גם ראש הממשלה. אף שהוא טוען שהכרעה במלחמה תשיג את שתי המטרות, דבר שכבר יותר מ־600 ימים טרם קרה.
שיר סיגל: "ברמה הלאומית, אם לא נחזיר את החטופים הביתה אני לא רואה איך נצליח להשתקם" עירית לינור: "אני כן… אני אומרת שיש הרבה אסונות ומדינה משתקמת מהם"
הדברים, כנהוג, הוצאו מהקשרם, צוטטו והתפרסמו כאילו הדוברת חושבת שחטיפת אזרחים היא עניינם הפרטי, ומכאן הם צריכים לדאוג לעצמם ולשחרורם, והמדינה רשאית להפקיר אותם. וזו כביכול גם ההמלצה, לכאורה, של לינור עצמה. משפרצה הסערה, היא שימשה דלק זול להתנגדות תקשורת המיינסטרים ללינור, לערוץ 14, ולכל מחנה הימין מאז ועד עולם.
כל פובליציסט ובעל דעה היה חייב להזדעזע מלינור בכניסתו לגוף התקשורת שבו הוא עובד, ואף לתת ביטוי לשוק הטוטאלי שחטף אחרי ששמע את הדברים הבלתי נסבלים הללו, וכמובן להבהיר שאינו מבין איך עדיין נותנים לה לדבר.
יותר מזה, כל קורפוס היצירה שלה הוטל פתאום בספק. יש מי שטען שעבודתה הספרותית תמיד הייתה דלה וחסרת חשיבות; אחר חשב שהעובדה שהיא כבר לא כותבת ספרים בשנים האחרונות, מעידה על הידרדרות אישית, מוסרית ואנושית, והראיה לכך היא אותה אמירה קשה. יש גם מי שנזכר במידותיה הגרועות ממילא, ושהיא בכלל דמות בלתי נסבלת, רעה וכפוית טובה, שהתפרנסה כל השנים רק מדברים איומים. אבל האמת הפוכה. לינור היא אחת הדוברות הרהוטות, החדות והשנונות של מחנה הימין ב־20 השנים האחרונות. כישרונה הספרותי מוכח.
יכולותיה הרטוריות להתנסח בזריזות ובשנינות ולארגן משפטים קולחים ונכונים מבחינה דקדוקית, בתוספת איזו חצי מטאפורה פלוס ארמז לשיר של לאה גולדברג – הן בגדר פלא, במיוחד בתקשורת הדיגיטלית הישראלית הנוכחית, שבה רבים מהדוברים הם עילגים, בורים או לא שולטים בפרטים או גם וגם וגם.
הסיבה שלינור מצליחה להטריף ולעצבן היא משום שצמחה בערוגות תקשורת השמאל. אולי אף יותר מזה – היא הייתה הערוגה עצמה. במשך שנים היוותה לינור שם נרדף לשמאלנות תל־אביבית מגניבה של שנות ה־90. ספרה, "שירת הסירנה", היה לא רק פופולרי, אלא קול של דור, שתיאר בצורה מדויקת ומשעשעת תקופה שבה להיות קופירייטר במשרד פרסום נחשב לעבודה נחשקת, כשהשם "נוח" הפך לטרנדי ונחשק, ושתיאר אהבות של צעירים במרכז הארץ, על רקע האזעקות במלחמת המפרץ. שם גם טבעה והמציאה את הביטוי "אקס מיתולוגי", שהפך מאז לשגור בציבור. עכשיו זה פועל לרעתה.
לינור היא־היא "האקסית המיתולוגית" של התקשורת השמאלנית, כזאת שהקשר איתה לא מוצה, שהיא עדיין מהווה מקור לכאב, לגעגועים, ולהשוואה עם הנוכחים – אבל גם לנטייה לסנוט בה, לטפול עליה, להכפיש ולהדיר אותה, בבחינת יאללה יאללה למי כבר אכפת ממך היום. התקדמנו.
השינוי האידיאולוגי שהיא עברה לא מתקבל. חושדים בה שהיא שינתה את דעותיה רק כדי להיות נאהבת, להתחבב ולקבל תשומת לב. אבל להבדיל מפייק ימניים שרק מחפשים את אור הזרקורים, היא אותנטית. מצביעת ליכוד קלאסית. היא צללה בטבעיות לתדמית הדודה הרפובליקנית שיוצאת נגד הפלות ומתעדפת את מחזור התפילה היהודי על פני תמהיל התרבות החילוני. היא אף טענה שמשום שסיירת מטכ"ל הפכה לזרוע שמאלנית צריך לסגור אותה.
את כל זה היא אומרת כשהיא מצליחה להיות גם מנומקת וגם עולצת. היא מדלגת באותה פסקה בין ערכים שיונקים השראה מאידיאולוגיה סדורה, לפכים קטנים וקשקושים תפלים, כשהיא מתפעלת, למשל, מגברים חתיכים. אפשר פשוט ליהנות כששומעים אותה, ובמקביל אפילו לחטוף עליה את הקריזה, גם בלי להסכים ולו עם מילה מדבריה.
במהלך התוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 ששודרה אמש (חמישי) בהנחיית ינון מגל, הפאנליסט נועם פתחי תקף את האלוף במילואים נעם תיבון, וקרא לו לעבור עם משפחתו מנוחות תל אביב אל נחל עוז – מבלי לדעת שתיבון דווקא עשה זאת, ובנסיבות דרמטיות במיוחד.
פתחי אמר בשידור: "אני חייב רגע להגיד על נעם תיבון… אני הלכתי לבדוק, תמיד אני הולך לבדוק איפה הם גרים. אז נעם תיבון על סמך האינטרנט גר בצפון תל אביב. עכשיו, תמיד זה מבחן מאוד מאוד פשוט. נעם תיבון דיבר על ביטחון, ושאפשר לסיים וזה. נעם תיבון, קח את הילדים שלך, אולי גם את הנכדים שלך, ואת אשתך. לך תגור בניר עוז, בנחל עוז, מחר בבוקר, ומשם תגיד לסיים את המלחמה".
מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה. שמישהו יספר לגוואד הזה שאמיר תיבון, בנו של נעם תיבון גר בנחל עוז ושבבוקר של ה-7 באוקטובר, נסע נעם תיבון לחלץ את בנו ומשפחתו מהמקום. נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות, בקיבוץ באותו היום.@amirtibonpic.twitter.com/rwzJU0QGrX
אלא שכמעט כל מי שעקב אחרי האירועים הדרמטיים של 7 באוקטובר יודע: נעם תיבון אכן הגיע לנחל עוז – כדי להציל את בנו אמיר, את כלתו מירי ואת נכדותיו, ששהו בממ"ד בביתם שבקיבוץ בזמן מתקפת חמאס. הוא פרץ לתוך האזור בזמן אמת, חילץ אותם ותושבים נוספים, וסיפור ההצלה הפך מאז לתופעה מתוקשרת שתועדה בכתבות.
הגולש ניר שיין שיתף את הקטע מהתוכנית ברשת החברתית X וכתב: "מדהימה אותי כל פעם מחדש הבורות של האנשים האלה… נזכיר שאמיר ומירי תיבון הסתגרו עשר שעות בממ"ד יחד עם בנותיהם הקטנות בקיבוץ באותו היום".
אמיר תיבון עצמו לא נשאר אדיש. הוא שיתף את הפוסט והגיב בחריפות: "יש הרבה אהבלים בערוץ 14, אבל טיפש כמו נעם פתחי עוד לא ראיתי. פתחי, אם היית טורח לבקר בנחל עוז אי פעם, הייתי מזמין אותך לקפה אצלי בבית. סיכוי גבוה שהיית פוגש שם את ההורים שלי שנמצאים יומיים-שלושה בשבוע בבית הזה. אבל אתה לא תטרח לבקר, או לברר את העובדות. זה מעבר לסל היכולות שלך".
מה בעצם עושה מרב מיכאליבימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
מרב מיכאלי (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
מרב מיכאלי (צילום: רמי זרנגר)
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
ליאור שליין (צילום: יח"צ)
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
חבר הכנסת לשעבר ושדרן הרדיו והטלוויזיה של "כאן 11" יגאל גואטה הגיע לתוכנית "פגישה עם רוני קובן", הפעם כדי לדבר על איך שמלחמת חרבות ברזל השפיעה עליו כשדרן ברדיו אבל גם כבן אדם פרטי. בשלב מסוים בריאיון הוא פרץ בבכי: "הותר לפרסום חמישה חיילים נהרגו, הותר לפרסום שישה חיילים נהרגו… די, חלאס, מספיק עם זה".
אחרי רגע ממושך של שקט הוא המשיך: "מאות משפחות שכולות ועוד משפחות שכולות ו-6,000 פצועים בבתי חולים, חלקם בלי ידיים ובלי רגליים. איך הגענו למצב שלקחו את משפחות החטופים והפכו את זה לעסק פוליטי? איך הגענו לדבר הזה? איך אפשר לרדת כזה נמוך?". לאחר המשפט הזה הוא גם ביקש הפסקה מהריאיון.
לאחר מכן הוא התעשת, והדבר הראשון שהיה לו לומר לרוני קובן – "סליחה". קובן חייך אליו וענה: "על מה סליחה?", ועל כך גואטה ענה: "שלא התאפקתי". קובן המשיך: "למה להתאפק?", וגואטה אמר: "אם לא היינו מתאפקים אז כל היום הייתי בוכה, ויש סיבה לבכות כל היום".
רוני קובן המשיך את הריאיון עם שאלה נוספת: "זה נכון שהיה רגע בזמן שידור ברדיו ששמעת אימהות של חטופים והתחלת לבכות?", והוא ענה: "כן, לא פעם אחת – כמה פעמים". קובן המשיך: "יש איזה חטוף שנכנס לך ללב במיוחד?" ותשובתו של גואטה: "כן, שם בכיתי הכי הרבה. ביבס". הוא המשיך לדבר בזמן שדמעות נקוו בעיניו וקולו נסדר: "זה לא יכול להיות, זה משהו שלא נתפס בשכל בכלל".
הוא עצר שוב כדי להוריד את המשקפיים ולמחות את הדמעות מעיניו, והמשיך בהלצה: "קובן, זה שזו תוכנית של תשעה באב לא אומר שאני צריך לבכות כל התוכנית". במקביל, קובן תהה אם "הלב שלו קהה" משום שהוא לא בוכה כשהוא נזכר במשפחת ביבס, שאיבדה את האם שירי ואת שני בניה הצעירים, אריאל וכפיר, לאחר שנחטפו לעזה מניר עוז בשבעה באוקטובר ונרצחו בשבי. ירדן ביבס, בעלה של שירי, נחטף גם הוא, ושוחרר ב-1 בפברואר השנה. גופותיהם של כפיר, אריאל ושירי הוחזרו לישראל ב-20 וב-22 בפברואר.
קובן סיפר לגואטה: "הייתי בניר עוז ונותנים לך להסתובב בין הבתים חופשי, ואז אתה בא לבית של הביבסים" – כאן גם קולו של קובן נסדק והוא מבין שגם הוא עומד לבכות – "ואתה רואה את הבימבות הקטנות של השניים המתוקים האלה, והפצע עוד מדמם ופתוח". בהמשך הריאיון אמר יגאל גואטה: "בחיים לא קרה לי שהצטערתי ובכיתי כל כך הרבה ימים ולילות על ילדים שאני לא מכיר בכלל".