ביטחון
יכולה ללמד את ישראל: המדינה שמוכיחה – כך מחסלים ארגון טרור
ברקע הצהרות הדרג המדיני על "חיסול חמאס" וסיום שלטונו ברצועת עזה, המזרחן והמומחה ללבנון ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, אשר כיהן בעבר כמושל נפת צור ובינת ג’ביל ברצועת הביטחון, אל”מ (מיל’) ד”ר משה אלעד, שוחח עם "מעריב" ופרס את משנתו באשר לחיסולם של ארגוני טרור, ואף מביא דוגמא מהקצה השני של העולם.
בפתח דבריו, אמר אלעד כי ״הוויכוח אודות הסיכויים לחיסולם של ארגוני טרור עד תום או כפי שנהוג לכנותם ‘הניצחון המוחלט’, מסתיים כאשר דנים בחמאס, בג’יהאד האסלאמי ובחיזבאללה. ‘העליהום’ המושמע נגד ישראל במערב בהקשר ‘להרעבה והצמאה’ של תושבי עזה, בגין ‘הרס כל ישובי דרום לבנון’ והניסיון לתאר כל סנקציה שישראל מטילה כמשבר הומניטארי ימנע ללא ספק את חיסולם המוחלט של ארגוני הטרור הללו. צריך להודות, העולם איננו מרשה לישראל לנצח את הארגונים הללו ניצחון מוחלט".
עוד אמר אלעד כי "בהיסטוריה של הטרור מוכרים לפחות ארבעה ארגוני טרור שחוסלו עד תום: ‘המאות השחורות’ ברוסיה הצארית שפורקו בכוח ובאמצעים פוליטיים, הארגון הקרוי ‘Sendero Luminoso’ בפרו שחוסל כמעט לגמרי בשנות ה-90, הגם ששרידים ממנו קיימים רדומים, הארגון הגרמני באדר מיינהוף/RAF בגרמניה – שנחלש ופורק ביוזמת חבריו, אבל לא ב’כיבוש צבאי’ והמחתרת באירלנד IRA שהפכה פוליטית כשהתמזגה עם הארגון שין פיין. אלא שעל הארגון החמישי שחוסל ממעיטים לדבר משום שהוא הוכיח את חולשת המערב וזה כמובן לא שמח לחשוף את חולשותיו ברבים. למערב לא נוח כשמזכירים לו את אשר אירע בסרי לנקה".
את הדומה מסרי לנקה חתם בדברים: "חיסול ארגון הטרור ‘הנמרים הטאמיליים’ (LTTE – Liberation Tigers of Tamil Eelam) בסרי לנקה נחשב למקרה יוצא דופן בהיסטוריה של המאבק בטרור, הן בשל האופי המוחלט של החיסול והן בשל השיטות הקשות והשנויות במחלוקת שנקט הממשל. הנמרים הטאמיליים פעלו בסרי לנקה במשך כ-26 שנים (1983–2009) במאבק מזוין למען הקמת מדינה עצמאית לטאמילים בצפון ובמזרח האי. הארגון פיתח יכולות צבאיות מתקדמות והיה מהראשונים שהשתמשו במחבלים מתאבדים, כולל נשים וילדים. עם עלייתו של הנשיא מהינדה ראג’אפקסה (Mahinda Rajapaksa) לשלטון ב-2005, הוחלט על שינוי אסטרטגי – חיסול מוחלט של הארגון באמצעים צבאיים, ולא להגעה להסכם פוליטי".
איך חיסל הממשל בסרי לנקה את ‘הנמרים’?
אל”מ (מיל’) ד”ר משה אלעד: "ראשית הוא החליט על שינוי אסטרטגי. בשנים 2006 – 2009 שנקבעו כשנות ההכרעה הוא השתמש בכוח צבאי מסיבי כאשר צבא סרי לנקה קיבל תקציבים אדירים, גויסו חיילים רבים, ונרכשו אמצעי לחימה מתקדמים. הוכנו ומומשו מבצעים צבאיים רחבי היקף – מתקפות רב-חזיתיות שנמשכו כשנתיים (2007–2009) באזורים שבשליטת ‘הנמרים’ תוך שימוש ביחידות מיוחדות למבצעים בתוך שטח האויב, חסימת תמיכה חיצונית כאשר המדינה פעלה דיפלומטית ואכיפתית כדי לנתק את מקורות המימון והגיוס של הארגון בקרב הטאמילים בגולה (בעיקר בקנדה, בריטניה וסקנדינביה).
בנוסף לכך, המדינה הפעילה לחץ על מדינות מערביות להגדיר את הארגון כטרוריסטי ולסגור את רשתות התמיכה בו ולא חסכה בפעולות של ל”פ (לחימה פסיכולוגיות) ודיסאינפורמציה כגון: הפצת תעמולה לצורך פירוד בין הנהגת הארגון לבין הציבור הטאמילי. הממשל הסרי לנקי פעל לגיוס עריקים מתוך הארגון לשם ריגול והכוונה. עד כאן הכל לגיטימי. אלא שלא אלה האמצעים אשר הכריעו את הנמרים. הארגון חוסל בשל שימוש באמצעים שנויים במחלוקת כגון: גרימת אבדות רבות בנפש כאשר עשרות אלפי אזרחים טאמיליים נהרגו לרבות בני משפחה של המחבלים שהרימו ידיים לאות כניעה ונורו למוות. הצבא הסרי לנקי ביצע על פי דו”חות בינלאומיים פשעי מלחמה: ירי לעבר אזרחים, עינויים, והעלמות של חשודים.
הנה כי כן, חיסול הנמרים הטאמיליים בוצע באמצעות עוצמה צבאית אדירה, ניתוק מקורות התמיכה החיצוניים, אמצעים פסיכולוגיים, ושימוש בשיטות קשות שכללו פגיעות רבות בזכויות אדם. אבל, היו תוצאות. בסיום המבצע בן שלוש השנים התברר כי המקרה של סרי לנקה נחשב לחריג בכך שהוא כלל חיסול מוחלט של שליטה טריטוריאלית, מנגנוני שלטון, כוח לוחם, ומנהיגות ממש עד למוות של מנהיג הארגון ולמעין ‘אפס פעילות’ מאז. וכל זה קרה ‘בלי בג”צ ובלי בצל”ם’ נוסח המזרח".
כמה בני אדם נהרגו אז?
אל”מ (מיל’) ד”ר משה אלעד: "ההערכות המרכזיות של האו”ם (2011) אמרו כי בין 40,000 ל-70,000 אזרחים נהרגו בחודשים האחרונים של המלחמה בלבד (בעיקר בין ינואר למאי 2009). מרבית ההרוגים היו באזורי ‘הבטיחות’ שהוכרזו לכאורה ע”י הצבא, אך בפועל הופגזו באופן אינטנסיבי. ארגוני זכויות אדם כאמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch דיווחו על פשעים חמורים, כולל ירי מכוון באזרחים, בתי חולים, ושימוש באזרחים כמגנים אנושיים. גם הם מעריכים עשרות אלפי הרוגים באחרית ימי הלחימה.
ממשלת סרי לנקה טענה שהמספרים מנופחים ושלא בוצע טבח באזרחים. לטענתה, מרבית ההרוגים היו לוחמי LTTE. עד היום הממשלה לא הכירה רשמית במספר מדויק של קורבנות אזרחיים. ולמה המספרים אינם ודאיים? כי הצבא מנע גישה חופשית לאזורי הקרבות – לעיתונאים, ארגוני סיוע והאו”ם והיו השמדות של ראיות בשטח ועדי ראייה רבים הוגלו או הושתקו. האמת היא שגם ה-LTTE השתמש באזרחים כמגן אנושי – מה שמסבך את האחריות המוסרית והמשפטית".
איך הגיב העולם המערבי?
אל”מ (מיל’) ד”ר משה אלעד: "ארגוני זכויות אדם ומדינות מערביות קראו לחקירות בינלאומיות אך הממשל הסרי לנקי פשוט דחה זאת ובזה הסתיים העניין. אכן מדובר באחד המקרים החריגים והבולטים של חיסול מוחלט של ארגון טרור. עם זאת, המחיר ההומניטרי הכבד מעמיד את ההצלחה בסימן שאלה מוסרי ומשפטי. השאלה מדוע המערב נקט איפה ואיפה ולא התייחס לרצח העם (ג’נוסייד) בסרי לנקה נוגעת למתח בין אינטרסים גיאופוליטיים, עייפות מהמלחמה בטרור, וסטנדרטים כפולים בזירה הבינלאומית. הנה הגורמים שהביאו לכך שהעולם המערבי גילה אמפתיה יחסית (או לכל הפחות – הבלגה) כלפי פעולות סרי לנקה.
הנרטיב של המלחמה בטרור אחרי 9/11. לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, מדינות רבות במערב אימצו נרטיב של ‘מלחמה גלובלית בטרור’. סרי לנקה ‘עלתה על הגל’ והציגה את המאבק שלה כמאבק בטרור רצחני, והתיישרה עם אותו נרטיב: היא טענה שה-LTTE הוא ארגון טרור עם שיטות אכזריות, כולל מחבלים מתאבדים, גיוס ילדים, חטיפות, וסחיטה של קהילות טאמיליות. היא גם הצליחה להציג עצמה כמדינה ריבונית הלוחמת על שלמותה הטריטוריאלית. התוצאה הייתה נטייה של מדינות מערביות ‘להבין’ את פעולתה מתוך תחושת הזדהות עם המאבק בטרור.
דימוי של ארגון ה-LTTE כאכזרי במיוחד. הנמרים הטאמיליים היו מהראשונים שפיתחו יחידות מתאבדים, ופעלו גם נגד אזרחים סינהלים, מוסלמים וטאמילים כאחד. רצחו מנהיגים פוליטיים, כולל ראש ממשלת הודו לשעבר, רג’יב גנדי. בכך אלה הפכו ל’שנואים’ גם מחוץ לסרי לנקה – כולל בהודו, ארה״ב ובריטניה. התוצאה הייתה ירידה באהדה כלפי העם הטאמילי ככל שנקשר לארגון הנתפס כ’ברוטאלי’.
אגב, לעומת נחישותו וקשיחותו של הממשל הביטחוני התגלתה כאן חולשה של הדיפלומטיה הטאמילית. הטאמילים בגולה ניסו לקדם תודעה בינלאומית למה שקרה ב-2009, אך לא הצליחו לייצר לובי אפקטיבי ברמה של מדינות או מוסדות. המערב נרדם. במדינות המערב לא הייתה ייצוגיות מספקת שתוכל לדחוף לסנקציות, להוציא אולי את קנדה ובריטניה שנקטו צעדים מוגבלים. כתוצאה מכך לא נוצר לחץ אפקטיבי קבוע מהציבור הבינלאומי. הממשל הסרי לנקי השתמש בשפה משפטית וטען שמדובר במבצע לגיטימי לסיום טרור. סרי לנקה רצתה שהנושא לא יטופל מחוץ לתחומה והציגה את המלחמה כאכיפת ריבונות על טריטוריה פנים-מדינתית, ולא כמאבק אתני או ג’נוסייד.
לכך יש להוסיף אינטרסים גיאופוליטיים אזוריים כמו המאבק: סין–הודו–מערב. סרי לנקה מהווה נקודת מפתח אסטרטגית באוקיינוס ההודי. מדינות המערב, כולל ארה״ב, ביקשו לשמר השפעה באזור מול ההשפעה הסינית. ועוד, מאבקי כוח אזוריים גרמו לכך שלחץ בינלאומי כבד על סרי לנקה נתפס כסיכון להדיפת המדינה לחיק סין (מה שבסופו של דבר קרה במידה רבה). כתוצאה מכך מדינות העדיפו ‘להכיל’ את סרי לנקה ולא לאבד אותה גיאופוליטית.
הייתה אז במערב, בניגוד לקורה היום, התנגדות לרעיון של ‘התערבות הומניטרית’. אחרי הכישלונות בעיראק ואפגניסטן, המערב נהיה זהיר במיוחד בכל הנוגע להתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת. תגובות מוגבלות כן היו – אך סמליות: מועצת זכויות האדם של האו”ם קיימה דיונים ואף גינתה את סרי לנקה – אך לא הוטלו סנקציות משמעותיות. קנדה והאיחוד האירופי השעו סיוע או ביטלו הסכמים כלכליים זמנית. עם זאת, לא הוקמה ועדת חקירה בינלאומית עצמאית עם שיניים. האדישות היחסית של המערב כלפי הפשעים שביצעה סרי לנקה בסוף המלחמה מוסברת ע”י שילוב של: תפיסה פרו-ממשלתית בסוגיה ביטחונית, דמוניזציה של הארגון היריב, אינטרסים גיאופוליטיים אזוריים, עייפות מוסרית ופוליטית מהתערבות בינלאומית״.
על פי נגל, "למרות שבאופן רשמי זה לא יצא אף פעם החוצה, כנראה ישראל החליטה לתקוף ללא קשר לאישור או אי אישור, היא הודיעה לארצות הברית וזו אמרה: 'אוקיי, תתקפי'. היא לא הבטיחה שתצטרף".
לדעתו של פרופ' נגל, ישראל לא מתכוונת לתקוף את אתרי הגרעין האיראניים בעת הזו. "את הפגיעה שאיראן ספגה ב'עם כלביא' היא לא הספיקה לתקן, וגם החומר המעשר שנמצא במעמקי פורדו ואיספהאן – אי אפשר להגיע אליו מהאוויר". הוא הסביר כי אם האיראנים ינסו להתניע מחדש את תוכנית הגרעין שלהם, גורמי המודיעין יבחינו בכך מייד. "ניסיון של האיראנים לשקם את האתרים ייראה מהאוויר. לפעמים אתה יכול להיכנס לתוך האתרים עצמם, אבל רוב הסיכויים שיראו אותך מתקרב אליהם". לפיכך הוא העריך: "אני לא רואה איום מיידי כרגע מהגרעין האיראני".
הוא סבור כי מה שמדיר שינה מעיני ישראל אחר לגמרי. "ישראל לא יכולה להשאיר את תוכנית הטילים הבליסטיים באיראן ללא פגיעה", קבע. "בנושא הטילים הבליסטיים לצערי, חלק מהדברים שנפגעו הם דו שימושיים, הם קיבלו בהם עזרה בעיקר מהסינים, והם משקמים אותם בקצב מהיר. זו אחת הסיבות המרכזיות שנתניהו נסע לוושינגטון, כדי לדבר עם טראמפ בארבע עיניים".
לסיום התייחס לנסיעתו הבהולה של ראש הממשלה לוושינגטון. "יש דברים שאי אפשר להציג בשיחת וידאו קצרה עם הנשיא. עצם העובדה שכשראש ממשלת ישראל מבקש, הוא מקבל פגישה באופן מיידי, זה עצמו מעביר מסר. הסיבה העיקרית הייתה לבוא ולהדגיש את הבעייתיות בכוונות שלהם, מה האיראנים חשובים ומה הם מתכננים, וגם מה הם חושבים על האמריקאים". הוא הדגיש: "אלה דברים שחשוב שייאמרו בחדר סגור. למיטב הערכתי, לא קיבלנו החוצה כל מה שנאמר בין נתניהו לטראמפ, וזה טוב מאוד".
המערב והמדינות הסוניות המתונות במזרח התיכון מקווים כי המשטר האיראני יקרוס באמצעות הפיכה. למרות שהמשטר דתי וקיצוני, מרבית הציבור האיראני הוא חילוני, ליברלי ומשכיל במיוחד. נכון לעכשיו, אין לקבוצות המפגינים ברחובות מנהיג או הנהגה שיכולים לקחת את האירוע המתחולל באיראן צעד אחד קדימה.
צה"ל ומערכת הביטחון הגבירו את הדריכות והפיקוח על איראן
דבריו של נשיא ארה"ב אתמול נקלטו היטב באיראן. ראשי המשטר מיהרו להשתמש בהם כדי להשפיע על דעת הקהל, בניסיון להציג את המחאה כתוצר של התערבות חיצונית. האיומים של הנשיא האיראני, שלפיהם פעילות צבאית אמריקנית נגד מדינתו תיענה בתגובה, נתפסים כחסרי כיסוי ממשי.
לאן יוביל סבב המחאות הנוכחי באיראן? התשובה אינה ברורה. נראה כי ההפגנות הפעם עוצמתיות יותר, והייאוש של האזרחים אמיתי. הבעיה המרכזית היא היעדר הנהגה או מנהיג שיכולים להוביל את המחאה לשלב השני של מהפכה. מנגד, ייתכן שמהלכי המחאה יביאו לשינויים בסדרי העדיפויות של הממשל האיראני. על ישראל להמשיך לפעול כפי שעשתה בימים האחרונים: להיות ערנית ודרוכה – ובמקביל לשמור על דום שתיקה.
לדברי "אל־אח'באר", מאז הפסקת האש בעימות האחרון, ישראל שינתה את אופי פעילותה הביטחונית בלבנון, והיא פועלת כנגד מרכיבים אזרחיים, פוליטיים וצבאיים של חיזבאללה. לצד התקיפות הממשיכות בדרום לבנון, נטען כי קיימת כעת "שכבה חדשה" של פעילות חשאית, הנתפסת כחלק מניסיון ארוך טווח למנוע התחזקות מחודשת של הארגון.
העיתון מדגיש כי ישראל אינה רואה את חיזבאללה רק כגורם לבנוני מקומי, אלא כחלק אינטגרלי מציר ההתנגדות במזרח התיכון. לפיכך, יכולת הארגון להמשיך לפעול – לטענת הדיווח – משליכה ישירות על זירות נוספות ובהן סוריה, עזה, עיראק ותימן. בהקשר זה נטען כי ההישגים שחיזבאללה מצהיר עליהם אינם תואמים את הערכת ישראל, שלפיה הארגון עדיין שומר על יכולות משמעותיות.
לפי הדיווח, אחת הסוגיות המרכזיות היא השאלה כיצד תפעל ישראל כדי לשמור על "רמת שחיקה" של חיזבאללה, באופן שמונע ממנו להתייצב מחדש כגורם אסטרטגי. בין היתר נשקלות אפשרויות של תקיפות נקודתיות מדויקות, לצד צעדים חשאיים העשויים לכלול חדירה לשטח לבנון, ואף מבצעים מיוחדים.
עוד דווח כי חלק מההערכות בלבנון מצביעות על כך שישראל מבקשת לעבור משלב המעקב והאיסוף לשלב של יצירת "תשתית פעולה" בשטח הלבנוני. בין התרחישים שנבחנים, כך על פי הדיווח, תרחישי קומנדו שמטרתם פגיעה ביעדים שאינם רגישים לכוח אש מהאוויר – לרבות מתקנים צבאיים מוגנים או ניסיונות חטיפה של דמויות בכירות.
"אל־אח'באר" מציין כי בזירה המודיעינית נרשמת פעילות אינטנסיבית של ישראל בתוך לבנון, תוך הסתייעות – לטענת העיתון – בגורמים מערביים וערביים המקיימים עמה שיתופי פעולה מודיעיניים. מנגד, גם פעילות הביטחון של מדינות זרות המתואמות עם ישראל גוברת בשטח, מה שמעלה סימני שאלה לגבי מהלכים אפשריים בעתיד הקרוב.
בדיווח נכתב כי ישראל מנסה לנהל את התקיפות הנוכחיות כך שיתמקדו בגוף הצבאי של חיזבאללה או בתשתיות המסייעות לו, כדי להימנע מפתיחת חזית כוללת שתגלוש לעימות אזרחי רחב. עם זאת, בעיתון מזהירים כי כל שינוי בהבנה של ישראל לגבי מטרותיה, או פגיעה אפשרית ביכולת המבצעית של הארגון, עלולים להוביל ל"פיצוץ בלתי מבוקר".
על פי "אל־אח'באר", ההתפתחויות הפוליטיות והלחץ האמריקאי על ביירות, לצד ההסלמה בשטח, יוצרים דינמיקה שעשויה להוביל את האזור לנקודת התנגשות מחודשת. העיתון טוען כי ההחלטה על פתיחה בעימות רחב אינה מצויה רק בידיו של חיזבאללה, וכי גם ישראל עלולה להיגרר למהלך צבאי גדול – במתווה שעדיין תלוי בעמדה האמריקאית, הנתפסת כמי שמתאמת מקרוב את ההסלמה או הבלימה.
