טלוויזיה
ארץ נהדרת בפרק סיום עונה שוברת לנו את הלב בפרק נוקב וקשה
יום העצמאות 77 למדינת ישראל הגיע ואיתו גם פרק סיום העונה ה-22 של ״ארץ נהדרת״, שסוגרת לנו תקופה לא פשוטה במדינה. אבל אם נודה באמת, כל תקופה במדינת ישראל היא תקופה לא פשוטה.
פרק הסיום היה כמו חץ ללב. זה התחיל ממערכון הענקת פרס לאזרחי ישראל, מערכון שללא ספק אפשר להזדהות איתו ולהבין כמה חשובה היא ההכרה על הקשיים שאנחנו סוחבים כאן איתנו. איל קיציס בכבודו ובעצמו העניק את הפרס לזוג פומרנצבלום מהקהל, על הנחישות, היצירתיות ויכולות ההדחקה יוצאות הדופן שהם הפגינו. בתקופה הזו, זה מרגיש שכולנו צריכים לקבל פרס ישראל על כך שאנחנו שורדים את המציאות הזאת.
בפרק שכולו עסק בכיבוי משואות, גם ביבי ושרה עלו לכבות משואה. המונולוג של ראש הממשלה ורעייתו בגילום מריאנו אידלמן ועלמה זק היה עוד חץ בלב. תזכורת לכך שהאדם שאחראי על המדינה המורכבת הזאת דואג בעיקר לתדמית שלו ושל רעייתו, מפחד מהרעיון של הפסקת המלחמה ואפילו לא זוכר את שמו של בנו הבכור. לא פלא שביבי בטוח שהתקשורת היא חלק מהחזית השמינית של המלחמה, הם מציבים מולו מראה שהוא לא יכול להתמודד איתה.
מערכון נוסף שגרם ללב שלי להישבר עוד קצת היה על החרדים שלא מתגייסים. גולדקנופף שר על רקע חיילים שנאלצים לעזוב הכל בחייהם ולחזור לסבב מילואים נוסף. עוד תזכורת כואבת לכך ששוויון לא קיים במדינה הזאת וניתן להקריב חלקים מסוימים בעם למען שלמות הקואליציה.
אחד החלקים האהובים עליי בפרק הזה היה עם הראיון עם בוז׳י הרצוג ורעייתו מיכל בגילום רועי בר נתן וליאת הר לב. בעיקר כי עלתה בי המחשבה של ״בוזי עוד קיים?״, תודה ל״ארץ נהדרת״ שהזכירה לנו שיש גם נשיא למדינה, אחד התפקידים המיותרים שקיימים כאן. אבל אולי בתקופה הזאת, אדם אחד שלא מבעיר את המדינה ולא מביע את דעתו – זה מה שאנחנו צריכים.
אבל אין דבר כזה שלמות. לצערי, פיהקתי משעמום בחלקים שבהם אילה (תום יער) ואיתמר בן גביר (שחר חסון), בצלאל סמוטריץ׳ (גיה באר גורוביץ׳) עלו לכבות משואה. הדמויות חזרו על בדיחות שנכתבו כבר אתמול בטוויטר. אבל אני מניחה שלא כל הצופים של ״ארץ נהדרת״ נמצאים 24/7 בפלטפורמה בה הכותבים של התכנית מנסים את החומר קודם כל בפיד ואז מעלים לשידור. גם דמותה האייקונית מירי רגב בגילומו של יובל סמו, כבר הפכה למשעממת. שלא נדבר על החלק המיותר לחלוטין של ירדנה ארזי (עלמה זק) ועופרה חזה (שני כהן). לא על כל מה שנמצא כרגע בכותרות צריך לעשות מערכון.
העונה הזאת לא הייתה פשוטה לכותבי התכנית, קשה לכתוב סאטירה כשהמציאות היא כבר מוגזמת בעצמה. בייחוד כשמדובר בתכנית שרצה כבר מעל לשני עשורים, זה לא פשוט להמציא את עצמך מחדש כל פעם. בעיניי, העונה הזאת של ״ארץ נהדרת״ לא רק הייתה מצחיקה – אלא חשובה. היא ליוותה אותנו בעליות ובמורדות (בעיקר מורדות) וניסתה להכניס קצת הומור לחיים הישראליים שהפכו מרירים יותר.
נכון, לפעמים מצאתי את עצמי מפהקת מול פאנל הפוליטיקאים שחוזר על עצמו כל שבוע מחדש ומערכונים מקרינג׳ים, אבל גם מצאתי את עצמי נהנת מול תוכן משובח שמצליח להצחיק וגם מכניס חץ ללב. ״ארץ נהדרת״ עושה את שלה ומספקת לנו סאטירה, שגם אם היא לא מושלמת, היא קול חשוב בטלוויזיה ובחברה שלנו.
הסאטירה הוא תחום שאסור לוותר עליו במדינה שיש בה כל כך הרבה אירועים מגוחכים שניתן לצחוק עליהם. אבל בעיקר אסור לוותר על הסאטירה במדינה שיש בה כל כך הרבה כאב ועוולות שחשוב לדבר עליהן ולהציב להן מולן מראה. הומור זאת התרופה הכי טובה ואני מחכה כבר לעונה הבאה.
מה בעצם עושה מרב מיכאלי בימים האלה? היא יו"ר לשעבר של מפלגה שלא קיימת, נואמת בכנסת ובעיקר מצייצת. לאחרונה דווקא פעלה במלוא המרץ להעברת חוק עקרוני ואדיר להנצחתה של גולדה מאיר. כן, זה מה שחשוב עכשיו. כמו ההתעסקות שלה בזמנו, כשרת תחבורה, בטמפרטורת המזגן ברכבת. תמיד ידעה להתרכז בעיקר.
מיכאלי היא סמל נוסף ולא יחיד לכישלון האופוזיציה. זו שלא מצליחה לקבל אהדה מהציבור, שמתפרקת מתוכה ושבניגוד לכל היגיון בסיסי, חברי כנסת עוזבים אותה ועוברים לתמוך בממשלה. מדובר בהתפוררות גם של המבנה וגם של התוכן.
זו אופוזיציה שלא יודעת אפילו לקבוע מי יעמוד בראשה. לפי הסקרים האחרונים, היחיד שמקבל תמיכה ואהדה ציבורית הוא נפתלי בנט, מועמד שלא נמצא בה. האחריות רובצת כמובן על יאיר לפיד ובני גנץ, אבל מי שמצליחה לחמוק מתחת לרדאר היא מחוללת המחדל הפוליטי הגדול בכל הזמנים.
בקוצר ראייתה וביהירותה, סירבה מיכאלי להתאחד עם מר"צ, ובכך נתנה את השלטון לנתניהו במתנה. אם היו מתאחדות, סביר שלנתניהו היו 61 מנדטים בלבד, ולא ממשלה יציבה שתחזיק מעמד כנראה עד סוף הכהונה.
כמעט בכל דבר שהיא מאשימה את הממשלה, מיכאלי חטאה בו בעצמה. למשל בשינוי רדיקלי של עמדותיה. אחרי שהרימה את דגל הפמיניזם והאל־הורות, למיכאלי כבר ילד שלישי מפונדקאות. "האידיאולוגיה מתנגשת עם החיים עצמם", תירצה בזמנו. אבל כמובן שאין טעם להתעסק בעבר, אלא בהווה.
בימים אלה מיכאלי מחממת כיסא ומתפרנסת מהקופה הציבורית כלא עושה כלום. בעצם, סליחה, היא כן עשתה. לפני שלושה חודשים הקליטה פודקאסט לנקות את שמו של סבה, ישראל קסטנר, שהואשם בכך ששיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה.
טענה נוספת שמופנית כלפי הממשלה: שרים מיותרים שמכהנים בתפקידים ריקים מתוכן ואף אחד לא חושב לוותר על משרתו ומשכורתו בימים קשים כלכלית אלו – אפשר להפנות גם אליה. במה היא תורמת עכשיו?
האם היא האדם הכי נכון והכי אפקטיבי שיכול לבקר את הממשלה בימים בלתי נסבלים אלה? מיכאלי כמעט לא זוכה לאהדה מהציבור. כל אדם יכול להבחין בכך שהיא משוללת האנרגיות והאופק הערכי־אידיאולוגי־ביצועי־ארגוני שנדרשים מאופוזיציה לוחמת.
אפשר לא לאהוב את יאיר גולן, אבל האיש מלא להט. אפשר להיבהל ממירב בן ארי, אבל מדובר בלוחמת. יש אחרים שבולטים, כמו ולדימיר בליאק, יוליה מלינובסקי, מירב כהן ועוד. משפיעים, מובילים, נוכחים.
אילו למיכאלי הייתה טיפת יושרה, הייתה מתפטרת מזמן ועושה לביתה, או לשני בתיה – לא ברור מהם סידורי הלינה שלה עם בן זוגה.
אפרופו בן זוגה ליאור שליין: בשל עודף חשיבות עצמית, הוא מחזיק מעצמו אדמו"ר החילוניות ומוביל דעה. אחרי שכל מיזם תקשורתי שנגע בו נכשל, התפרק ונסגר, כיום הוא עושה "סטנד־אפ" פוליטי. בריאיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" תקף את הציבור הליברלי שרואה בבנט ובליברמן מועמדים לגיטימיים לראשות הממשלה.
גם לפיד אינו אופציה לדידו. כלומר, כל מי שהוא לא הוא עצמו או בת זוגו או כזה שעומד על הבלטה האידיאולוגית הספציפית שעליה הוא דורך – פסול. מהריאיון עולה שלשליין יש פנטזיות פוליטיות. עמית סגל משוכנע שפניו לכנסת. בדיעבד, אולי בכלל הוא היה תמיד הפוליטיקאי והיא עשתה בידור וסאטירה.
יש לו רעיונות, הוא יודע מה צריך לעשות. במופע שלו, למשל, הוא אומר שצריך לגייס את החרדים לא רק לצבא, אלא למאה ה־21. למה בעצם? מי אתה שתגיד לאנשים אחרים כיצד לחיות? מי הופך אותך ואת המאה שאתה חי בה לנכונה ואת העבר ואת הסגירות והפרישות לטעות?
תחושת הצדק האינסופית היא מחלה שמאלנית ידועה. ההרגשה שרק הם טובים, רק הם יודעים, רק הם מתקדמים, וכל האחרים פחות מוסריים, פחות מבינים – זו מחשבה שהיא לא רק לא נכונה, אלא גם מרחיקה מצביעים. אגב, גם הוא טען שמיכאלי טעתה שלא התאחדה עם מרצ, אבל ממנה, מן הסתם, אין לו שום תביעה.
כשתוקפים את הממשלה, צריך לבוא עם אלטרנטיבה ראויה. ההתנשאות המיכאלית־שליינית הזאת מסמלת שגם בצד השני צריך לעשות חשבון נפש אישי וגם תפיסתי. הזוג הזה מטיף לכל העולם, אך לרגע לא לעצמו. אף אחד מהם לא שואל איפה כשלתי, מה בגישה שלי לא נכון.
להגיד שביבי נכשל זה אולי נכון, אבל לא מספיק. גנץ ולפיד צריכים להבין מדוע הציבור בורח מהם, מיכאלי חייבת לדעת שהיא כבר אינה רלוונטית למזג הפוליטי העדכני. את הראשה – את גם אשמה.
