ארץ נהדרת בפרק סיום עונה שוברת לנו את הלב בפרק נוקב וקשה

יום העצמאות 77 למדינת ישראל הגיע ואיתו גם פרק סיום העונה ה-22 של ״ארץ נהדרת״, שסוגרת לנו תקופה לא פשוטה במדינה. אבל אם נודה באמת, כל תקופה במדינת ישראל היא תקופה לא פשוטה. 

פרק הסיום היה כמו חץ ללב. זה התחיל ממערכון הענקת פרס לאזרחי ישראל, מערכון שללא ספק אפשר להזדהות איתו ולהבין כמה חשובה היא ההכרה על הקשיים שאנחנו סוחבים כאן איתנו. איל קיציס בכבודו ובעצמו העניק את הפרס לזוג פומרנצבלום מהקהל, על הנחישות, היצירתיות ויכולות ההדחקה יוצאות הדופן שהם הפגינו. בתקופה הזו, זה מרגיש שכולנו צריכים לקבל פרס ישראל על כך שאנחנו שורדים את המציאות הזאת.

בפרק שכולו עסק בכיבוי משואות, גם ביבי ושרה עלו לכבות משואה. המונולוג של ראש הממשלה ורעייתו בגילום מריאנו אידלמן ועלמה זק היה עוד חץ בלב. תזכורת לכך שהאדם שאחראי על המדינה המורכבת הזאת דואג בעיקר לתדמית שלו ושל רעייתו, מפחד מהרעיון של הפסקת המלחמה ואפילו לא זוכר את שמו של בנו הבכור. לא פלא שביבי בטוח שהתקשורת היא חלק מהחזית השמינית של המלחמה, הם מציבים מולו מראה שהוא לא יכול להתמודד איתה. 

מערכון נוסף שגרם ללב שלי להישבר עוד קצת היה על החרדים שלא מתגייסים. גולדקנופף שר על רקע חיילים שנאלצים לעזוב הכל בחייהם ולחזור לסבב מילואים נוסף. עוד תזכורת כואבת לכך ששוויון לא קיים במדינה הזאת וניתן להקריב חלקים מסוימים בעם למען שלמות הקואליציה. 

אחד החלקים האהובים עליי בפרק הזה היה עם הראיון עם בוז׳י הרצוג ורעייתו מיכל בגילום רועי בר נתן וליאת הר לב. בעיקר כי עלתה בי המחשבה של ״בוזי עוד קיים?״, תודה ל״ארץ נהדרת״ שהזכירה לנו שיש גם נשיא למדינה, אחד התפקידים המיותרים שקיימים כאן. אבל אולי בתקופה הזאת, אדם אחד שלא מבעיר את המדינה ולא מביע את דעתו – זה מה שאנחנו צריכים.

אבל אין דבר כזה שלמות. לצערי, פיהקתי משעמום בחלקים שבהם אילה (תום יער) ואיתמר בן גביר (שחר חסון), בצלאל סמוטריץ׳ (גיה באר גורוביץ׳) עלו לכבות משואה. הדמויות חזרו על בדיחות שנכתבו כבר אתמול בטוויטר. אבל אני מניחה שלא כל הצופים של ״ארץ נהדרת״ נמצאים 24/7 בפלטפורמה בה הכותבים של התכנית מנסים את החומר קודם כל בפיד ואז מעלים לשידור. גם דמותה האייקונית מירי רגב בגילומו של יובל סמו, כבר הפכה למשעממת. שלא נדבר על החלק המיותר לחלוטין של ירדנה ארזי (עלמה זק) ועופרה חזה (שני כהן). לא על כל מה שנמצא כרגע בכותרות צריך לעשות מערכון.

העונה הזאת לא הייתה פשוטה לכותבי התכנית, קשה לכתוב סאטירה כשהמציאות היא כבר מוגזמת בעצמה. בייחוד כשמדובר בתכנית שרצה כבר מעל לשני עשורים, זה לא פשוט להמציא את עצמך מחדש כל פעם. בעיניי, העונה הזאת של ״ארץ נהדרת״ לא רק הייתה מצחיקה – אלא חשובה. היא ליוותה אותנו בעליות ובמורדות (בעיקר מורדות) וניסתה להכניס קצת הומור לחיים הישראליים שהפכו מרירים יותר.

נכון, לפעמים מצאתי את עצמי מפהקת מול פאנל הפוליטיקאים שחוזר על עצמו כל שבוע מחדש ומערכונים מקרינג׳ים, אבל גם מצאתי את עצמי נהנת מול תוכן משובח שמצליח להצחיק וגם מכניס חץ ללב. ״ארץ נהדרת״ עושה את שלה ומספקת לנו סאטירה, שגם אם היא לא מושלמת, היא קול חשוב בטלוויזיה ובחברה שלנו.

הסאטירה הוא תחום שאסור לוותר עליו במדינה שיש בה כל כך הרבה אירועים מגוחכים שניתן לצחוק עליהם. אבל בעיקר אסור לוותר על הסאטירה במדינה שיש בה כל כך הרבה כאב ועוולות שחשוב לדבר עליהן ולהציב להן מולן מראה. הומור זאת התרופה הכי טובה ואני מחכה כבר לעונה הבאה.