חדשות בעולם
אשת חינוך מתארת את שגרת טקסי יד לבנים במערכת החינוך הישראלית
זו התקופה הזו השנה, השבוע האביבי הזה אחרי פסח, כשהילדים רק חזרו מהחופשה ומזג האויר שונה לגמרי מלפני החופשה: חם ונעים בחוץ. כולם לא התראו שבועיים וחצי, אז כל מה שהם רוצים עכשיו, ילדות וילדים בכיתה ה', זה לפזז בשמש ולפטפט אחד עם השני ולדגדג אחד את השני ולהזיז את הגוף ולהרים רגליים באוויר. וגם לשבת לא יפה על הכיסאות לצד הבמה, בזמן שקבוצות קבוצות של ילדים וילדות עולים ויורדים ומדקלמים באופן משתדל אך רק חצי ברור את התפקידים שלהם, שחלקם טקסטים קאנוניים וחלקם נכתבו, למרבה העצב שבדבר, רק השנה.
ואנחנו, המורות שלהם, גם מוחות קצת דמעות, וגם מהסות אותם, ומסבירות כמה חשוב להיות בשקט עכשיו, וכמה רציני יהיה המעמד של הטקס בעוד כמה ימים, כשכל ההורים והשכונה ישבו בקהל וביניהם גם המשפחות השכולות. ורק אתמול בערב הותר לפרסום, שעוד שני נערים חיילים נפלו בקרב בשג'אעייה.
ואז תמיד הילדות עולות להתאמן על ריקוד שעבדו עליו עם המורה להתעמלות, אבל גופים של ילדות לא כל כך מיועדים לריקודים של אבל וצער, הם מלאים חיים ועליזות, והילדות מקפצצות ומניעות את האיברים מתוך הקשבה לקול הפנימי שלהן, מנותקות מהסיטואציה, וגופן חוגג את החיים הצעירים שלו, הן רוקדות כמו שילדות רוקדות, הן שמחות. מדי פעם נזכרות מה האירוע ומרצינות, ושוב מקלילות כמו ציפורים קטנות.
אנחנו נותנים בידיהם דגלים ומיד הם נלהבים, גופם נמתח לגודל השליחות והם מנפנפים בדגל, ושוב זזים הגופים הצעירים בריקוד הילדי. הם מנסים לעקוב אחר מילות השיר הבוקע ממערכת ההגברה, אבל במגרש מולם בדיוק כיתות ו' בשיעור ספורט או משהו, וזה מסיח את הדעת, הם מנפנפים בדגליהם בעוז, שכולם יראו, ומחייכים חיוך רחב.
הילדים שחינכתי בשנתי הראשונה כמורה היו אז בכיתה ג'. אם הם שירתו בחרבות ברזל, זה כבר כמילואימניקים, הם כבר גדולים. אלה שחינכתי בשנה החמישית התגייסו השנה, פגשתי אחת מהן בקיץ, היא סיפרה שהיא הולכת להיות תצפיתנית, ושתינו שתקנו. גם הם וגם הם עמדו בחצר בית הספר אחרי פסח ועשו חזרות לטקס יום הזיכרון.
אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בארץ, שבה ילדים גדלים ונהיים מהר מדי חיילים, לוחמים ומפקדים, וילדות גדלות ונהיות מהר מדי חיילות ותצפיתניות ומפקדות, שמגנות בגופן על טירונים. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בארץ, שבה ילדים לומדים על כך עוד בשלב שגופם הקטן רוצה רק להתרוצץ בחצר בית הספר, אך הם מבינים ולומדים שכולנו ביחד בזה, ושגם להם יש תפקיד וכבר עכשיו.
ומה עם כל האבות או האימהות או האחים או המורים שלהם שהיו בהמון ימי מילואים בשנה וחצי האחרונות, ומה עם כל סמלי החטופים שהם ציירו בשנה וחצי האחרונות, וכל משחקי המלחמה… וזה הנורמלי שלנו. ילדים בכיתה ה' שמתאמנים במגרש לקראת טקס יום הזיכרון, כל שנה, מתמיד, ולתמיד. וגם השנה.
מה אני אומרת על זה? לא אומרת, רק מתבוננת על זה, ולוכדת את הרגע. את השמש והילדים והמגרש והמורות והאהבה והטקס, שבסוף הוא תמיד מכובד, ומקרב, ומרגש את כולם ובעיקר את הילדים עצמם. זה אחד מטקסי ההתבגרות שלהם. הם לא ישכחו אותו, זה בטוח.
הכותבת היא רכזת בתי הספר היסודיים ברשת דרור, בתי חינוך
הקבינט המדיני-ביטחוני התכנס היום (שלישי) אחר הצהריים לישיבה שארכה כשעתיים, ובמהלכה הוצגו לשרים סקירות ביטחוניות כלליות על כלל הגזרות. בסדר היום הכתוב לא הופיע כלל סעיף על עזה ותוכנית הכיבוש, והישיבה עסקה בסקירה רחבה ולא פרטנית על המתרחש בזירות השונות. בפועל – הישיבה לא כללה אף הצבעה, לא על תוכנית מבצעית ולא על מתווה כזה או אחר להסדר מדיני או עסקה לשחרור החטופים.
במערכת הביטחון ציינו כי התוכניות המבצעיות לכיבוש עזה כבר אושרו לפני כמה שבועות, לאחר שראש הממשלה ושר הביטחון הוסמכו לקבל החלטות בנושא. נקבעה ישיבת קבינט נוספת ליום ראשון הקרוב, שבה צפויים השרים לדון באופן מפורט בתוכניות הפעולה ברצועה.
סוגיית החטופים, שעמדה במרכז ההפגנות הסוערות מחוץ למשרד ראש הממשלה ובצירים מרכזיים ברחבי הארץ, כלל לא נידונה. מאות מפגינים, ובהם בני משפחות החטופים, קראו לממשלה לאמץ את המתווה המוצע: "אל תעזבו את השולחן – יש הצעה על השולחן, צריך לסיים את זה עכשיו". במקביל, במשרד החוץ הקטרי תקפו את ישראל וטענו כי סירובה להגיב להצעות התיווך מוכיח ש"אין לה רצון אמיתי להגיע להסכמות".
במקור נועדה הישיבה לשעה 18:00, אך היא הוקדמה לשעה 16:00 והוגבלה עד 19:00 לבקשת ראש הממשלה בנימין נתניהו – כדי שיוכל להשתתף באירוע של מועצת מטה בנימין.
ההקדמה עוררה ביקורת חריפה באופוזיציה. ח"כ קארין אלהרר תקפה: "שבוע מחכים לישיבת קבינט – והיא מוגבלת בגלל קוקטייל?". ח"כ גלעד קריב הוסיף: "ההתחנפות להתנחלויות באה על חשבון החטופים והביטחון". בלשכת ראש הממשלה דחו את הטענות והבהירו כי מדובר בצעד שאינו חריג.
מהישיבה נעדרו כמה שרים בכירים: שר החוץ גדעון סער שוהה בארצות הברית, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר נמצא בגאורגיה, ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' לא השתתף מסיבותיו.
עיתון ג'רוזלם פוסט מפרסם היום (שלישי) מאמר המתייחס לגירוש שגריר איראן מאוסטרליה, מהלך דיפלומטי שהפתיע רבים מן הקהילה העולמית. תחילה המאמר מסביר מה הרקע להחלטה הדרמטית: "אוסטרליה גירשה את שגריר איראן לאחר שה־ASIO (הארגון האוסטרלי לביטחון פנים) קבע כי טהרן עומדת מאחורי לפחות שני פיגועים אנטישמיים בסוף 2024, בהם שריפת בית הכנסת במלבורן וההצתה בבונדיי".
כמו כן, מוסיף פרטים על צעדים נוספים שממשלת אוסטרליה נקטה נגד המשטר האיראני: "קנברה גם השעתה את פעילות שגרירותה בטהרן והודיעה שתפעל להכרזה על משמרות המהפכה האסלאמיים (IRGC) כארגון טרור. מדובר בצעדים נוקשים, הכרחיים ומאוחרים, שמשדרים לקהילה היהודית כי הממשלה מתכוונת להגן עליה".
בהמשך מציינים בג'רוזלם פוסט כי "המהלך מתרחש על רקע חילופי דברים מתוחים בין אוסטרליה לישראל: ימים ספורים קודם לכן שלח ראש הממשלה בנימין נתניהו מכתב חריף לאלבאניז, שבו האשים אותו ב"הענקת פרס לחמאס" וקרא לו "להחליף חולשה במעשה" ולהיאבק באנטישמיות באוסטרליה. אפשר לא להסכים לטון, אך העיתוי ממחיש את הלחץ שהצטבר על קנברה לעבור ממילים למעשים".
חרף התמיכה במהלכים שננקטו המאמר לא ממהר לחגוג ודורש עוד צעדים מצד הממשלה באוסטרליה: "גירוש שגריר איראן והליך הכרזה על ה־IRGC כארגון טרור הם כלים משמעותיים – בתנאי שיבוצעו גם צעדים בשטח".
לאחר מכן מציע עוד מהלכים הכרחיים על מנת לשפר את תחושת הביטחון של הקהילה היהודית. "העמדה לדין של שליחים וגורמים מסייעים, חיזוק האבטחה בבתי כנסת, בתי ספר ועסקים כשרים, מימון שדרוגי ביטחון היכן שנדרש, ושיתוף פעולה עם פלטפורמות טכנולוגיה ורשויות מקומיות כדי לעצור תהליכי הסתה מקוונת שמזינים אלימות בעולם האמיתי", נכתב במאמר בין היתר.
לסיכום המאמר מציין כי "עבור יהודי אוסטרליה, שחוו בשנה האחרונה איומים, השחתות והפחד היומיומי לשלוח ילד לבית ספר יהודי מזוהה, החלטה זו היא רגע של נשימה. לא שמחה – אלא הקלה. מדיניות לא תשחזר את מה שאבד, אך יכולה להפחית את הסיכוי לפיגוע הבא".
