אשת חינוך מתארת את שגרת טקסי יד לבנים במערכת החינוך הישראלית

זו התקופה הזו השנה, השבוע האביבי הזה אחרי פסח, כשהילדים רק חזרו מהחופשה ומזג האויר שונה לגמרי מלפני החופשה: חם ונעים בחוץ. כולם לא התראו שבועיים וחצי, אז כל מה שהם רוצים עכשיו, ילדות וילדים בכיתה ה', זה לפזז בשמש ולפטפט אחד עם השני ולדגדג אחד את השני ולהזיז את הגוף ולהרים רגליים באוויר. וגם לשבת לא יפה על הכיסאות לצד הבמה, בזמן שקבוצות קבוצות של ילדים וילדות עולים ויורדים ומדקלמים באופן משתדל אך רק חצי ברור את התפקידים שלהם, שחלקם טקסטים קאנוניים וחלקם נכתבו, למרבה העצב שבדבר, רק השנה. 

ואנחנו, המורות שלהם, גם מוחות קצת דמעות, וגם מהסות אותם, ומסבירות כמה חשוב להיות בשקט עכשיו, וכמה רציני יהיה המעמד של הטקס בעוד כמה ימים, כשכל ההורים והשכונה ישבו בקהל וביניהם גם המשפחות השכולות. ורק אתמול בערב הותר לפרסום, שעוד שני נערים חיילים נפלו בקרב בשג'אעייה. 

ואז תמיד הילדות עולות להתאמן על ריקוד שעבדו עליו עם המורה להתעמלות, אבל גופים של ילדות לא כל כך מיועדים לריקודים של אבל וצער, הם מלאים חיים ועליזות, והילדות מקפצצות ומניעות את האיברים מתוך הקשבה לקול הפנימי שלהן, מנותקות מהסיטואציה, וגופן חוגג את החיים הצעירים שלו, הן רוקדות כמו שילדות רוקדות, הן שמחות. מדי פעם נזכרות מה האירוע ומרצינות, ושוב מקלילות כמו ציפורים קטנות.

אנחנו נותנים בידיהם דגלים ומיד הם נלהבים, גופם נמתח לגודל השליחות והם מנפנפים בדגל, ושוב זזים הגופים הצעירים בריקוד הילדי. הם מנסים לעקוב אחר מילות השיר הבוקע ממערכת ההגברה, אבל במגרש מולם בדיוק כיתות ו' בשיעור ספורט או משהו, וזה מסיח את הדעת, הם מנפנפים בדגליהם בעוז, שכולם יראו, ומחייכים חיוך רחב. 

הילדים שחינכתי בשנתי הראשונה כמורה היו אז בכיתה ג'. אם הם שירתו בחרבות ברזל, זה כבר כמילואימניקים, הם כבר גדולים. אלה שחינכתי בשנה החמישית התגייסו השנה, פגשתי אחת מהן בקיץ, היא סיפרה שהיא הולכת להיות תצפיתנית, ושתינו שתקנו. גם הם וגם הם עמדו בחצר בית הספר אחרי פסח ועשו חזרות לטקס יום הזיכרון. 

אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בארץ, שבה ילדים גדלים ונהיים מהר מדי חיילים, לוחמים ומפקדים, וילדות גדלות ונהיות מהר מדי חיילות ותצפיתניות ומפקדות, שמגנות בגופן על טירונים. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בארץ, שבה ילדים לומדים על כך עוד בשלב שגופם הקטן רוצה רק להתרוצץ בחצר בית הספר, אך הם מבינים ולומדים שכולנו ביחד בזה, ושגם להם יש תפקיד וכבר עכשיו. 

ומה עם כל האבות או האימהות או האחים או המורים שלהם שהיו בהמון ימי מילואים בשנה וחצי האחרונות, ומה עם כל סמלי החטופים שהם ציירו בשנה וחצי האחרונות, וכל משחקי המלחמה… וזה הנורמלי שלנו. ילדים בכיתה ה' שמתאמנים במגרש לקראת טקס יום הזיכרון, כל שנה, מתמיד, ולתמיד.  וגם השנה.

מה אני אומרת על זה? לא אומרת, רק מתבוננת על זה, ולוכדת את הרגע. את השמש והילדים והמגרש והמורות והאהבה והטקס, שבסוף הוא תמיד מכובד, ומקרב, ומרגש את כולם ובעיקר את הילדים עצמם. זה אחד מטקסי ההתבגרות שלהם. הם לא ישכחו אותו, זה בטוח.

הכותבת היא רכזת בתי הספר היסודיים ברשת דרור, בתי חינוך