600 ימים למלחמה – והצפון עדיין ממתין לשיקום אמיתי

איך בעצם הגענו לכאן? הרי באזור הדרום ויישובי העוטף אנחנו רואים מציאות שונה לחלוטין של חזרת החיים אט אט למסלולם. בהשוואה לשיקום הדרום, נקודת הפתיחה של שיקום הצפון הייתה ועודנה חלשה יותר, מאחר, וברוב המקרים בדרום, הקיבוצים שהיו זקוקים לשיקום הרב ביותר הם חלק מהתנועה הקיבוצית, שנתנה להם את הגב החזק באופן מידי ולא המתינה עד שהמדינה תתעורר ותחליט מה צריך לעשות. לצד זאת התמיכה החברתית-כלכלית הקהילתית לא השאירה אף אוכלוסייה מוחלשת מאחור. בצפון הדברים הם שונים, ובמרבית המקרים מדובר בערים או מועצות שיחסית חלשות כלכלית, ושנתמכות באופן מלא על ידי המדינה. ואנחנו כבר יודעים מה המדינה אישרה ואיזה גב היא נותנת למאות אלפי התושבים באזור.

בינתיים, רבים מתושבי הצפון ה"חזקים" שפונו למרכז הארץ לא ממהרים לחזור לביתם. אלו שיש בידיהם האפשרות להישאר במרכז, "גילו" אזור מגורים המשופע בשירותים חברתיים, ברפואה, ברווחה, בחינוך ולמעשה בכל פרמטר שהוא חלק מחיי היומיום, בניגוד לאזור הצפון המרוחק, שפעמים רבות מנותק חלקית מצינור החמצן של השירותים מצד המדינה.

בפועל? אלו שחזרו להתגורר ביישובי הצפון הם אלו שחלשים יותר מבחינה כלכלית-חברתית בעוד שאלו שיכולים להרשות לעצמם לא ממהרים לחזור. המגמה הזו מובילה להחלשת ערי הצפון ובהסתכלות קדימה גם בחוסר רצון להשקעה באזור מצד חברות במשק שירימו בחזרה את התעסוקה ואיכות החיים בצפון.