50 שנה לסרט חגיגה בסנוקר: יהודה ברקן, זאב רווח, ניצה שאול

את אירוע חגיגות היובל ל"חגיגה בסנוקר" אפשר לסכם במילה: טירוף. טירוף שהתחיל מקוקטייל הפתיחה, שכלל יותר ספונסרים ממה שראיתי בכל חיי, שחילקו לנוכחים (בין היתר!) המבורגרים, כרטיסי חישגד, חולצה ממותגת, וודקה ופופקורן בטעמים, מה שגרם כמובן להתנפלות לאנדרלמוסיה שבקושי אפשר היה לנוע בתוכה. זה נמשך באולם קהל בגילאי ה-30 ומעלה שמריע בכל ליבו לחבורה בשנות ה-70' לחייה, והסתכם באותו קהל שכמובן דיקלם את כל הסרט כמו בערב שירה בציבור, ומחא כפיים גם למשפטים כמו "כרמלה, האורחים הגיעו". איזה כיף.

על הבמה בסינמה סיטי עלו לפני ההקרנה טוביה צפיר (מושון "אתם עבדתם עליי"), ניצה שאול (בת הרב ומלכת מושאי האהבה של הקולנוע הישראלי), התסריטאי אלי תבור (שאחראי גם על כל סרטי הבורקס האהובים עליכם, בין היתר "צ'רלי וחצי", "סלומוניקו" וסדרת "אסקימו לימון") וכמובן משה אדרי, שסרטי הקיץ בהפקתו מנסים לשחזר את הברק וההצלחות הקופתיות המטאוריות של אותם ימים. את האירוע הנחה רועי ברקן, הבן של, שגם יזם את הפקת האירוע, וכמו כל הנוכחים הוא נראה מתרגש במיוחד.

הדוברים שיתפו חוויות מהסט (ש"אין בו אשכנזי אחד!" כפי שטען תבור) ומתהליך יצירתו. במהלך דבריו תבור אף חשף בפני הקהל פרט מפתיע – ההשראה לתסריט הגיעה מהמחזה "קומדיה של טעיות", של אחד ויליאם שייקספיר. עם זאת, כמובן שלא הייתה אפשרות להתעלם מהפיל שבחדר: רוב שחקני הקאסט, ביניהם כמובן הכוכבים יהודה ברקן וזאב רווח (וגם יוסף שילוח, יעקב בנאי, אריה אליאס וטליה שפירא), כבר אינם בין החיים. הגדיל לעשות הבמאי האגדי בועז דוידזון שעלה בהפתעה בשיחת זום (ומדהים כמה מהקהל צריך היה לחכות להצגתו לפני שהבין מי הוא האיש בעל השיער הפרוע שהופיע לפתע על המסך). דוידזון שיתף את הקהל "בדיוק היום עליתי לגג, להיות קרוב יותר לשמיים, ופתאום שמעתי את הקולות של יהודה וזאביק, ושל כל הקאסט שלא איתנו, והם עושים להם חגיגה בגן עדן".

ומה לגבי הסרט עצמו? טוב, אתם בוודאי לא צריכים אותי בשביל המלצה על "חגיגה בסנוקר", אבל אם יש משהו שחשפה הצפייה החוזרת בו, על מסך גדול ועם הרסטורציה המרשימה שעבר הסרט, זו מידת המהודקות שלו: בניגוד לדימוי החאפרי לעיתים שדבק בבורקס, "סנוקר" עשוי ומבוצע ממש ביד אומן, בלי להגזים. הבימוי של דוידזון מנצל כל העמדת שחקנים כדי לייצר את הסיטואציה המצחיקה ביותר, העיצוב והצבעים מהממים, הצילום של דוד גורפינקל מטריף (כתמיד), וכמובן שאת הפסקול, בהלחנתו של מתי כספי, אני לא מצליח להוציא מהראש גם ימים אחרי (מתי, אם אתה קורא את זה, אשמח שתלחין גם חיי היומיום שלי בבקשה). את כל הנ"ל משלימים כמובן הדיאלוגים המבריקים והקאסט הפנומנלי. אהמר בזהירות שמאז ההגדה של פסח לא התקיים טקסט שכל משפט שני בו הפך לכה אייקוני ומצוטט. הטרלול של תחילת הערב סגר מעגל והשתלב על המסך, גורם לי להעריך ולחגוג את הבלאגן הישראלי, על כל הטוב, הרע, והמצחיק שבו.

ולסיום – חשוב להגיד שהרגע המרגש באמת התרחש דווקא לפני שהכול התחיל. על הבמה עלו החטופה מיה שם ואימה קרן. האם סיפרה לקהל שהסרט נוצר רגע לאחר מלחמת יום כיפור וסיפק נחמה לישראלים, ושהיא מקווה שהסרט יספק את אותו צורך גם הערב. לאחר מכן, קראו שתיהן לשחרור 59 החטופים שעדיין נמצאים בעזה, כשתמונותיהם מוקרנות על המסך. 59 אנשים שאסור לשכוח גם כשצוחקים מכל הלב.