20 שנה אחרי, בני נצרים חולמים על הבית שאבד בהתנתקות

השמש של הנגב המערבי שוטפת באור זהוב את חממות הפלפלים ואת שבילי החול ביישוב השקט בני נצרים. בין הבתים החדשים, המדשאות והשבילים קשה לנחש שהמקום הזה נולד מתוך כאב. היישוב שהוקם בסמוך לגבול מצרים אחרי הפינוי מגוש קטיף מאכלס כיום כ-150 משפחות, רבות מהן ממייסדי נצרים שבעזה. הם הקימו כאן בתים, קהילה חמה וענף חקלאי משגשג, אך מודים בפה מלא: אם המדינה תקרא, יחזרו מייד למקום שבו הכול התחיל.

צורית ירחי, ממייסדות נצרים, מציינת בכל שנה, בדרכה שלה, עם טקס אישי קטן – את ההתנתקות. בשבוע שבו מציינים את פינוי היישובים, היא פורשת על שולחן האוכל את מפה מיוחדת שעיטרה את ביתה ביישוב הקודם – ולצידה את דגל נצרים. "זאת הייתה אידיאולוגיה – לחזק את ההתיישבות", היא מסבירה. היא ואסף, בעלה, גדלו ברמת מגשימים שברמת הגולן, וב-1991 הצטרפו לגרעין המייסד של היישוב, שהוקם כקהילה לאחר ניסיון כושל להקים בו קיבוץ דתי.

היא זוכרת היטב את הביקורים של אריאל שרון, אז שר השיכון: "הוא היה מגיע לבקר, אומר לנו 'מה שתרצו – תקבלו'. הוא תכנן 300 יחידות דיור והיה ידיד היישוב. הוא קרא לנו 'חוד החנית'". לכן, כשהפך לראש הממשלה, ביישוב הריעו. עד שהוכרזה תוכנית ההתנתקות. "היינו מופתעים. נצרים הפכה למובלעת רק אחרי הסכמי אוסלו, קודם לכן נסענו בכל הצירים".