הפסיכולוג הקליני ד”ר עפר גרוזברד – לשעבר יועץ בחטיבת המחקר באמ”ן ומחבר הספר “סופה של מדינת ישראל?!” – שוחח עם "מעריב", על הלחימה המתמשכת בעזה, על מגבלות הכוח של צה”ל, ועל האתגרים הפסיכולוגיים שמלווים את החברה וההנהגה בישראל.

״בעבר דיברנו על הצורך להכיר ולהבין את האויב, הפעם נדבר על הצורך להבין את עצמנו״, פותח גרוזברד. לדבריו, ״לא צריך להיות גאון כדי לכתוב שורות אלה, די בחשיבה פשוטה והגיונית: בשנה ושמונה חודשים האחרונים השגנו בעזה מה שהשגנו עם תקופות של גיוס מילואים נרחב. מה הסיכוי להשיג שינוי משמעותי במלחמה של שנה נוספת עם צבא עייף ושחוק עוד יותר? לא גדול״.

גרוזברד טוען כי המציאות העכשווית גרועה יותר ממה שנראה לציבור ככניעה. ״החמאסניקים יישארו במנהרות, החטופים ימותו אחד אחד ועוד ועוד חיילים ייהרגו. ואם היינו מגיעים להסכם ‘כניעה’ ונסיגה לפני שנה? שוב חמאס היה חוזר לשלטון בעזה, אבל היינו חוסכים בחיי חיילים וחטופים. זה מה שיקרה משום שבסופו של דבר אין לנו די כוחות לקיים ממשל צבאי לאורך זמן, ובטרור אנו נלחמים כבר כמאה שנים וחמאס הרי זה חינוך מגיל אפס של עשרות שנים״.

גרוזברד מסביר: ״לאזרח הפשוט קשה לקבל שצה”ל הגדול והיכול – לא יכול. קשה לו לקבל כניעה לחמאס, אבל מה שקורה עכשיו זה גרוע מכניעה. אובדן נפשות ללא הישגים משמעותיים בשנה האחרונה״.

״כפסיכולוג קליני אני אמון על הקשבה לרחשי ליבי המודחקים. אכן אני מודה שמאוד קשה לי לקבל שצה"ל לא יכול ויש מגבלות לכוחו. האמת היא שצה”ל לאורך שנים רבות לא יכל לעשות יותר ממה שהוא עשה: הוא לא יכול היה להיות ערני בשבעה באוקטובר וביום כיפור ולמנוע התעצמות אויבנו ולחסל את איראן גרעינית ואת הטרור ועוד. במצב הישרדותי מאוד קשה לקבל שלא יכולים״.

הוא מסמן את הליקוי העמוק של ההנהגה בישראל: ״הקושי הפסיכולוגי הכי גדול שלנו הוא לומר לעצמנו מה אנחנו לא יכולים לעשות. כל המנהיגים מצהירים מה הם יכולים לעשות. אני מציע אתגר למנהיגנו – לומר מה הם לא יכולים לעשות. אני אישית מאמין לאנשים שאומרים גם מה הם לא יכולים ולא רק מה הם יכולים. אחרת, הם שוגים בפנטזיה נעימה ומשלים את כולנו שהם מסוגלים להכל. רק עם הנהגה כזאת נהיה באמת על קרקע יציבה ולא נחיה על ענן של פנטזיות״.

גרוזברד מציין לחיוב את האלוף במיל’ יצחק בריק: ״בין הבודדים שמקיים כלל זה הוא האלוף במיל’ יצחק בריק ומכאן נובעת הערכתי אליו״. לאחר בירור הגבולות – תרתי משמע – של הכוח הישראלי, גרוזברד מציע אסטרטגיה חלופית. הוא מדגיש: ״אמרנו שאיננו יכולים לכבוש את עזה ולהישאר בה לשם כינון ממשל צבאי. האופציה השנייה של נסיגה ו’הרדמות’ כפי שקרה לנו היא לא באה בחשבון. אז מה כן? אסטרטגיה חדשה שטרם נוסתה אבל הובטחה בשתי הנסיגות מלבנון ומעזה ומיושמת כעת באופן מצומצם בצפון״.

הוא מסביר את הרעיון: ״בנסיגות מעזה ומלבנון הכרזנו שנכה קשות באויב על כל הפרה – ולא עמדנו בכך. האופציה שאני מציע הינה חזרה לקו הגבול למעט פרימטר הגנה בתוך עזה שיגן על ישובי העוטף ואולי גם המשך שליטה בציר פילדלפי. מעתה אנו תוקפים באופן יזום ומתמשך כל מי שקורא להשמדתנו. לא מחכים שהוא יתקוף!״

״נכון, קשה לתקוף מי שרק מכריז שהוא רוצה להשמידך ולא עשה מעשה. אימצנו את תפקיד הקורבן שמחזיר מלחמה רק לאחר שהותקף והציווי הקדמוני – ‘הקם להורגך השכם להורגו’ – נשכח מאתנו. את האסטרטגיה הזאת יש לפתח: היא כוללת מודיעין טוב, חיל טילים מדויקים שיש להקים, וניצול השליטה באוויר להתקפה יזומה על כל מטרה של האויב באופן מתמשך. כמובן, סיכול ממוקד של מנהיגיו״.

לדבריו, ״נכון, הם יירו עלינו טילים. אבל עדיף לנו מצב מלחמה זה משני המצבים האחרים – הרדמות או כיבוש. אסור לנו לתת לאויב להתעצם. הכוונה היא לחמאס, חיזבאללה, סוריה וכמובן לתקוף את איראן באופן קבוע. אין לנו את הפריבילגיה להירדם אל מול אויב שמצהיר שהוא רוצה להשמידנו ומתעצם לשם כך״.

גרוזברד מסביר את היתרון באסטרטגיה שהוא מציע: ״אנו הופכים מלחמת פנים אל פנים בשטח הכבוש שבה אין לנו יתרון והיא רוויית קורבנות – למלחמה טכנולוגית של טילים וחיל אוויר שבה יש לנו יתרון על האויב, ועל כן יהיו לנו הרבה פחות אבדות״.

לדבריו, ״הפסיביות שלנו הזמינה תוקפנות בכל הזירות – מי שלא מבין דפוס התנהגות זה, אציין שהינו מאושיות החשיבה וההתנהגות של אויבנו ודורש פרק נפרד. כך צריך לנסות לחסל את חמנאי וממשלתו כמו גם את תוכנית הגרעין. לעניות דעתי, זה יכול להביא להסכמי רגיעה ולעצירת ההתחמשות הגרעינית טוב מכל הסכם״.

״עלינו לבחור באפשרות הרעה על פני האפשרות הרעה ביותר. אויבנו לא יוכלו להתמודד לאורך זמן עם התקפות אוויריות על הנהגתם, סמלי שלטונם ובסיסי כוחם. אנו נאלץ להתמודד עם מטחי טילים בלתי פוסקים. זכרו איך חששנו מהטילים המדויקים של חיזבאללה המכסים את כל ישראל כולל נקודות אסטרטגיות. נדמה לי שנוכל לעמוד בכך – לא בקלות אבל נעמוד״.

גרוזברד טוען כי מדובר בגישה חדשה לחלוטין: ״תפיסה זאת לא נוסתה מעולם והיא גם תהיה מובנת יותר לעולם – ‘הקם להורגך השכם להורגו’, ללא כיבוש וסיפוח. לעניות דעתי, היא גם עשויה לקדם הסכמי שלום. זאת משום שכשאנו לא משלים את עצמנו שאפשרי לשלוט בטריטוריות אויב או מנגד ש’הטילים של האויב יחלידו במחסנים’ – והתנהלותנו מזכירה לנו ולעולם שאנו נלחמים במי שרוצה להשמידנו – אנו עוזרים גם למגר את פנטזיות ההשמדה שיש לאויב״.

כשנשאל על הסוגיה הרגישה של החטופים, השיב גרוזברד: ״חמאס וודאי לא יאות להשיב את החטופים ללא הסכם הפסקת אש ארוך שנים. אולם מעניין שבמזרח התיכון רק לנו אסור לשקר. תהיינה מספיק הפרות ההסכם מצד חמאס שנוכל לנצלם גם אם ארצות הברית ערבה לקיומו. אכן, הדבקות שלנו בקיום הסכמים היא פתולוגית ביחס לשכונה שבה אנו גרים ואף ביחס לרמת המוסר בארצות הברית ובאירופה״.

לסיום, גרוזברד משתף נקודת מבט אישית ומקצועית: ״האלוף במיל’ יצחק בריק מדבר בצדק רב על כך ששיקום הצבא והכנתו לתרחישים עתידיים קשים תתאפשר רק לאחר הנסיגה. אני כפסיכולוג רוצה להשלים את דבריו בשתי נקודות חשובות:
 1. לחשוף את הקושי הרגשי שלנו בביצוע נסיגה – קושי שיש כמובן צורך להתגבר עליו.
 2. הצעה להתנהלות חדשה לאחר הנסיגה.

הניסיון ארוך השנים שלנו בעזה, בגדה, בלבנון ועם איראן והחוטים – מזמין אותנו לחשיבה מחוץ לקופסה ולפיתוח אסטרטגיה חדשה – הרבה זירות ותובנה אחת. אבל משום מה איש לא מביט על המכלול ומוציא ממנו את המסקנות״.