תשעה נרצחים ביומיים – והשר לביטחון לאומי לא מגיב

זה לא "סופ"ש מדמם" ולא "עוד גל אלימות". זו תהום שפעורה כבר שנתיים וחצי. סוף השבוע האחרון היה מהמדממים שידענו: תשעה אזרחים ישראלים נרצחו באירועי פשיעה ואלימות פלילית. במודיעין, בג'לג'וליה, בלוד, בכפר קאסם, בבת ים ובמעלה לבונה – ירי רודף ירי, רצח רודף רצח. בין אם מדובר בכנופיות פשע מאורגן, באלימות בתוך המשפחה או בקטטות רחוב – הדם זורם, והמדינה שותקת.

48 השעות הללו המחישו בצורה כואבת את עומק המשבר בביטחון האישי בישראל. לא מדובר רק במספרים שוברי שיאים, אלא בתחושת קריסה כוללת של המשילות ושל רמות הביטחון האישי שהציבור הישראלי כל כך זקוק להן.

אירועי האלימות הללו אינם תקלה זמנית. זו לא סטייה מהנורמה או איזה "פיק" ייחודי. מדובר במציאות שהלכה והשתרשה בהדרגה, באופן שיטתי, עקבי והרסני. מציאות שהיא תוצאה ישירה של מדיניות, של סדרי עדיפויות מעוותים, של החלטות שהתקבלו או שלא התקבלו, על ידי קובעי המדיניות המרכזיים. הן בדרג המקצועי ובעיקר בדרג הפוליטי.

למרות זאת, הסיקור הציבורי על אירועי האלימות והרצח לא מצליח לבטא את תמונת הכשל הגדולה הזו. הכותרות שמתווכות את האירועים, בסגנון "עוד סופ"ש מדמם!" או "האלימות שוב מרימה ראש", מספרות לציבור בישראל סיפור חלקי ונטול הקשר.