תקיפה בתימן: הצלחה גדולה או דווקא עדות לכישלון מתמשך?

להסדרה הזאת יש תג מחיר בדמות מחוות כלפי הפלסטינים. כן, אלה שצהלו ב-7 באוקטובר. הן חיוניות כדי לפייס לפחות חלק מדעת הקהל בקהיר ובריאד, גם אם אלה יעוררו את זעמם של ה"ה סמוטריץ' את בן גביר.

מאחר שראש הממשלה שיעבד את המחלקה המדינית שלו, מאונס או מרצון – זה לא משנה, לשניים הללו, ישראל יוצאת אל המערכה המשולבת, צבאית-מדינית כשרק הזרוע הצבאית חופשית לפעולה. את השנייה קשרנו מאחורי גבנו.

לא זה הנושא, אבל חייבים לפתוח פה צוהר קטן להפניית האשמה כלפי הדרג המשפטי: "אתה מפחד מהפצ"רית?" הקניט בן גביר, אלוהים יודע איך הטיפוס הזה הסתנן לקבינט, את הרמטכ"ל. הוא רומז שצה"ל נתון למגבלות משפטיות שנועדו שלא להפוך כל מי ששירת אי פעם בצה"ל לפושע מלחמה על פי הדין הבינלאומי.

מדהים לראות איך מי שלא סתם קושר – הוא הקשר עצמו – על ידה המדינית של הממשלה ומונע מישראל לנצח, מנסה ולעיתים אף מצליח לנתב את האשמה אל פסיק בסעיף הוראות הפתיחה באש.

על הנייר זה נשמע סטרילי, התרגום של זה בשטח הוא נורא, לכל הצדדים: מישראלים שחרדים לחזור לשגרה הנוראית של "הותר לפרסום", דרך הלוחמים שנמצאים כבר בסיבוב המי-ידוע-כמה של שירות מילואים ארוך, עבור אל משפחות החטופים שמקוות שעד שהכל ייגמר עוד יישאר את מי להציל ואפילו, כן – זה אולי לא פופולרי, אבל ילדי עזה.

כי בלי קשר ל"קמפיין ההרעבה", צריך לרחם על בני שלוש וארבע שנודדים מבתיהם ההרוסים כבר בפעם המי יודע כמה. אפשר לכעוס על הוריהם, אפילו לשנוא אותם, אבל הילדים אינם אשמים.

כל אלה משלמים וימשיכו לשלם מחיר עד שממשלת ישראל תצליח לשחרר את היד שקשורה מאורי גבה ולסיים את המלחמה בהסכם אזורי שלא יפסיק רק את המלחמה בעזה (עזבו את הפלסטינים, נניח שמתעלמים מסבלותיהם. האם לאזרחי ישראל המדוכאים לא מגיע קצת שקט אחרי כמעט שנתיים?) אלא גם ישליך על דמשק, ביירות, טהרן וצנעא.

אחרת, עם כל הכבוד להפצצות המדויקות של חיל האוויר במרחק אלפי קילומטרים מכאן, יחזרו אלינו הטילים מתימן: מדויקים יותר, עוצמתיים יותר, קטלניים הרבה יותר.