תקיפה באיראן: למי מגיע הקרדיט על החיוכים בתל אביב?

שלוש ומשהו לפנות בוקר בתל אביב – והרחוב שלי, שיורד את הים באזור הכרם, מלא כאילו השעה היא שלוש אחרי הצהרים. מסתבר שאני לא היחיד שחשב, בעקבות הנחיות פיקוד העורף, שיהיה זה רעיון טוב לתת לכלבה להתרוקן לפני מה שעלול להיות סגר של שעות ארוכות בממ"ד.

כלבים מנומנמים שלא מבינים מדוע זכו לטיול בשעה כה לא שגרתית מרחרחים זה את זה, פה ושם חושפים שיניים. בעלי כלבים מנומנמים לא פחות ספק מוליכים אותם, ספק נגררים אחריהם.

ואנחנו, בעלי הכלבים, ממש לא לבד ברחוב: מתחת לבניין רב הקומות שבפינה, עומדות תיירות ומדברות בטלפון. נראות נערות שמעדכנות הורים מודאגים מעבר לים. כן, תל אביב מלאה תיירים. אלה לא תיירים רגילים, כאלה שפוקדים את העיר לקראת מצעדי גאווה בשנים כתיקונן, אלא יהודים מרחבי העולם, רובם צעירים. לא מזמן התבדחנו שנותרנו המשפחה האחרונה ברחוב שאינה מדברת צרפתית. עכשיו בליל שפות מקיף את הכלבה ואותי.

כגיוון הקהל, כך גם מנעד התגובות: יש מי שנראים מודאגים על גבול ההיסטריה – רצים מחדר מדרגות אחד לשני בדרך למלון או לדירת הנופש. אחרים שיכורים, לא רק מאלכוהול… חוגגים במרפסות. מוזיקה בדציבלים שבדרך כלל גוררים הזמנת משטרה, בשעה כזאת, מתקבלת עתה בחיוכים.

מצעד הגאווה אולי לא יצעד מחר, בעצם היום, כמעט כל האירועים יבוטלו, אבל לרגע אחד התארגן כאן חתיכת מצעד אזרחי, שלוש ומשהו לפני בוקר, תל אביב, ברחוב קטן שמוליך אל הים