תקיפה אמריקנית באיראן: המהלך שגרם לימין לחלום על שלום?

התוצאה הייתה הסכם שלווה בהמון כוונות טובות מצד ישראל, אבל התברר כתכנית הונאה מהצד הפלסטיני. אני יודע שיש בקרבנו עדיין מי שקוראים את המשפט האחרון בזעם, אבל הם לא רלוונטיים, מאחר שעם פרוץ האינתיפאדה השנייה, שסיימה הלכה למעשה את תהליך אוסלו, נגוזה הפשרה הטריטוריאלית (שאפילו נתניהו בכהונתו הראשונה 1996-1999, התחייב לה מפורשות) כפתרון מדיני שיביא שלום לאזור.

העובדה שרוב אזרחי ישראל שעיניהם בראשם הבינו את המצב לאשורו, הפכה את "מחנה השלום" ללא רלוונטי ברמה האלקטורלית, אבל עדיין מעניין מבחינה אנתרופולוגית – ולא רק בגלל משקלו הסגולי הגדול בחיי האקדמיה והרוח בישראל.

מבלי משים הפך המחנה הזה, שנהג להתפאר בפיכחון מדיני אל מול תפיסה דתית-לאומית (והמקצינים יאמרו משיחית-לאומנית) לחולם באספמיה, נתלה בשלום מטאפיזי. כשיצא בגין לקמפ דיוויד הייתה לצירוף המילים "שלום עכשיו" משמעות פרקטית. בעידן פוסט-אוסלו, הפך הצירוף הזה למשיחי לא פחות מהרצון להקים את בית המקדש על הר הבית.

ככל שהתברר עד כמה הפשרה הטריטוריאלית, הפתרון המערבי, ההגיוני והמתבקש כל כך (לכאורה) היא אינה ישימה בליבו של אזור מוסלמי, הלכו התירוצים לכישלון תהליך אוסלו והפכו למופרכים יותר ויותר: "הפלסטיני ברחוב לא הרגיש את פירות השלום" טענו אחדים (נכון חלקית, אבל הוא היה אמור להבין את הפוטנציאל הכלכלי בהמשך התהליך – ובכל זאת הלך למסגד במקום ללימודי מדעים), אחרים תלו את האשמה ברצח רבין.

כמי שהיה בכיכר באותה שבת ארורה של 4 בנובמבר, צר לי לבשר להם שרצח רבין לא שינה דבר. אם כבר, הוא כמעט שהביא להפסד של נתניהו לפרס, אחרי שהוביל על רבין בסקרים – שנה לפני הבחירות, בגלל גל טרור מתעצם.

מכל מקום, העובדה שנתניהו חזר אל משרד ראש הממשלה אחרי שכיהנו שם אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט, מוכיחה שמרבית הישראלים לא קנו את התזה הזאת – לא את ההסתה (שהייתה) כמי שהובילה לרצח ולא את הסתלקות רבין מהזירה כסיבה לכישלון תהליך אוסלו.