תערוכת גיבורות: ריאיון עם יערה קידר

כל כך הרבה בד מסביב, אבל יערה קידר צריכה רק ממחטה קטנה, מטפחת שתהיה לה בכיס, משהו לנגב איתו את הדמעות, כשיגיעו.

במסדרונות שמעגלים את מוזיאון העיצוב בחולון תלויים גרביונים שאולתרו בין הפצצה להפצצה ותיקים שקושטו בחוטי טלפון, ובין הקומות מסחררת אותך מתפרת קוטור שהייתה באמת, ותצוגת האופנה הכי יפה שלא קרתה מעולם. בין שתי אלה מפריד רק קיר דק, וחוצצים החיים, והמוות.

אתה עוצר מול חזייה שנתפרה יש מאין דווקא ברגע השפל ביותר של האנושות, וקופץ ראש לבריכה עם דיאנה ובגד הים המיתולוגי של גוטקס, במה שהוא כנראה – דעה לפה או לשם – התמונה הפוטוגנית ביותר של אותה אנושות בדיוק. שנים ספורות בלבד בין האישה ההיא לנסיכה הזאת, ויקום שלם של אפשרויות – אלו שנגדעו, ואלו שלקחו את העולם כולו טרמפ עם הכרכרה. כאן, הן מחוברות טקסטילית, פילוספית, אמיתית.

במעלה המדרגות, ובגלריה, שמלות מתנפנפות מולך, מנפנפות חיים. שמלות שנתפרו ממפות בריחה, שמלות שנתפרו משקי קמח, שמלות שנתפרו ממצנחים. לעולם לא תסתכל אותו דבר על שמלות, וכבר ביציאה אתה מתחיל להריץ את המשחק על חפצים רנדומליים לחלוטין ברחוב. הם קורצים לך, אבל לא מצהירים את עצמם לעולם באותה מידה. התקווה של אז, אחרי המלחמה, עדיין מחפשת תקווה להיאחז בה אצלנו, עכשיו.

כל כך הרבה בד, כל כך הרבה אפשרויות, אבל יערה קידר צריכה רק קצה של שרוול, פינה, כתף משוחררת. כדי לנגב את הדמעות, שהגיעו. שלה, של כל מי שניגש אליה, של כולנו.

הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי – כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה