תל אביב והשירות בצה"ל: מה תורמת העיר העברית הראשונה?

נתחיל בטבלה שלאיש לא נוח ללכת אליה, אבל במציאות הישראלית של התרומה, של ההקרבה ושל השכול, מלמדת יותר מכל על המצב: טבלת החללים. ההנחה הפשוטה היא, ודאי כשמדובר במספרים גדולים, שהנתונים בטבלה הזו מציירים את תמונת הנכונות להתנדב וללכת קדימה.

פרופ' אשר כהן שחוקר את הסוגייה יחד עם ד"ר שני אומיאל פלדמן ועם ד"ר מנחם לזר, הכין לאחרונה נייר שבחן את יחס החללים-תושבים בגיל גיוס. המסמך הזה בדק את הערים הגדולות בישראל, ומצא כמה תושבים בגיל גיוס (20-44) יש לכל חלל בכל עיר, כשהבדיקה מתייחסת לתושבים היהודים בלבד. 25 ערים יש בטבלה הזו. בתחתיתה נמצאת בני ברק, העיר היחידה שבה לא נפל אף חייל. צמוד אליה, בתחתית, מודיעין עלית החרדית גם היא, ומייד מעליהן ממוקמות בת ים, חולון ותל אביב. כאמור, רק הערים החרדיות נמצאות מתחת לערי מחוז תל אביב.

את הטבלה הזו מובילה העיר מודיעין עם חלל אחד לכל 1,038 תושבים בקבוצת גיל הגיוס. בתל אביב, לעומתה, רק כדי להבין את הפער, ישנו חלל אחד לכל 7,844 תושבים בגיל הגיוס. במספרים מוחלטים – נדגיש, רק כדי להבין כמה גדול ההבדל – תל אביב גדולה פי שש ממודיעין, ויש בה פחות חללים מבמודיעין.

נתוני הערים הגדולות חשובים משום שלמרות ש-58 אחוז מהתושבים בישראל בגילאי הגיוס לסדיר ולמילואים מתגוררים בהן, רק 39 אחוזים מהנופלים מגיעים משורותיהן. מי תורם יותר ללחימה וכפועל יוצא מזה גם נופל יותר בקרב? ובכן, שני גורמים מרכזיים, קובע פרופ' כהן, מנבאים תרומה משמעותית הרבה מעבר למשקלה באוכלוסייה של קבוצה מוגדרת: האחד, שיוך דתי לאומי לגווניו. השני, מגורים במרחב הכפרי היהודי. בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה תרם המרחב הכפרי – מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים – 24 אחוז מימי המילואים, למרות שהוא מהווה רק 10 אחוז מאוכלוסיית גיל הגיוס. כאשר מדובר בחללים, המרחב הכפרי תרם למעלה משליש מהחללים, יותר מפי שלושה ממשקלו היחסי.