"תיק שחור" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו

מיותר לציין עד כמה שוק הקולנוע האמנותי מאתגר בימינו. אם במאי פסטיבלים גיאורגי-שוודי זוכה לכך שסרט אחד שלו מופץ מסחרית בישראל – זה נדיר ויפה מאוד. אם זה קורה גם לסרטו הבא – זה בכלל מרשים.

וזה קורה עכשיו לקולנוען לבן אקין. חמש שנים אחרי שסרטו "ואז רקדנו" עלה לאקרנים בישראל, גם סרטו "דרכים מצטלבות" עושה זאת. כל הכבוד לקולנוען המצטיין וכמובן גם לבתי קולנוע לב, שמפיצים באופן עקבי את עבודתו.

הסרט זכה בפרס חבר השופטים הלהט"בי בפסטיבל ברלין. גיבורתו מתגלה מורה גיאורגית שיצאה לפנסיה, ועתה יוצאת לאיסטנבול, בה מתברר שיש קהילה גדולה של בני עמה. היא עושה זאת כדי לחפש אחרי האחיינית הטרנסגנדרית שלה, שהיגרה לטורקיה ואז נעלמה.

האחיינית לא נסעה כדי שיבואו אחריה, ולא הלכה לאיבוד כדי שימצאו אותה – אבל דודתה בכל זאת מחפשת אחריה, כי יש לה סודות משלה. מתלווה אליה אחיו הצעיר של אחד מתלמידיה לשעבר, שבניגוד אליה הוא בחור קופצני וצבעוני.

כיאה להתרחשות באיסטנבול, יש בסרט הרבה חתולים. מישהו כתב בלרטבוקס ביקורת מקסימה ושיבח את דרכים מצטלבות כי הוא שיר הלל לשני דברים האהובים עליו – "להיות גיי, וחתולים".

מי שאוהב את הדברים האלה יאהב גם את הסרט, ואולי גם מי שלא. הוא מצליח לתת תחושה של זמן ומקום, לבנות דמויות עם אופי ולספר סיפור מעניין שלא בהכרח מתפתח בצורה צפויה. אך גם יש בסרט משהו מיושן. הוא נע על הגבול שבין הפולקלורי לאותנטי ובין הנועז והבורגני באופן שמזכיר סרטי פסטיבלים מתחילת שנות האלפיים, תקופה שבה לבטח היה הופך להיט גדול.

כל כך הרבה מאפיינים גנריים של סרטי הפסטיבלים הללו מצטלבים ב"דרכים מצטלבות", עד שלעתים הוא נראה כמו אוסף מיטב הלהיטים של הקולנוע האמנותי האירופאי מתקופה מסוימת, או לפחות כמו ארוחה שהתקינו על פי מתכון בסיסי מתוך ספר מתכונים איכותי אך פופולרי. אך לכל הפחות, זו ארוחה דשנה, שמציעה לנו הרבה איכויות להתענג עליהם – מהנופים היפהפיים, דרך הריקודים החושניים ועד השיאים הרגשיים, ואם אתם אוהבים חתולים, אז בכלל תהיו אסירי תודה לקולנוע לב על כך שהפיצו את הסרט הזה ודאגו לכך שבאולמות יהיו עוד סרטים חוץ מ"שלגיה".