משל ידוע מספר על ארבעה עיוורים הנתקלים בפיל. עיוור אחד נתקל בזנבו וסבור שזהו חבל. השני נתקל ברגלו ובטוח שזהו גזע עץ. השלישי נוגע באוזנו של הפיל ומכריז שזהו עלה רחב, ואילו הרביעי ממשש את החדק וקובע שזהו נחש ענק. המשל מדגים מה קורה כאשר מנסים לנתח תמונת מצב על פי מידע חלקי בלבד. ואכן, התייחסות לחלק מן התמונה מובילה בהכרח להתרשמות חסרה, ולכן גם שגויה על פי רוב.
בהתייחסו למצב החברתי והפוליטי בישראל, נהג נשיא המדינה לשעבר ראובן (רובי) ריבלין לדבר על ארבעת השבטים המרכיבים את החברה בישראל: החילונים, הדתיים־לאומיים, החרדים והערבים. הוא הציג אז את השאלה אם יכול להיות מכנה משותף ביניהם.
איני בטוח שזו החלוקה היחידה האפשרית בין מחנות שונים בחברה הישראלית. כך למשל ניתן לדבר על מחנות פוליטיים שונים (ימין, שמאל, מרכז); מחנות חברתיים (מרכז ופריפריה); מחנות עדתיים (לפי ארצות המוצא); מחנות כלכליים (בעלי יכולת, מעמד ביניים, שכבות חלשות); מחנות דתיים (חילונים, דתיים, מסורתיים, חרדים); ומחנות לאומיים (יהודים, ערבים, דרוזים, נוצרים).
בין המחנות שוררים לא פעם מתחים הגולשים גם לרגשות שליליים ולאיבה של ממש. קשה לדבר במציאות שכזו על הרמוניה חברתית ולכידות לאומית, כשמעבר לאווירה הלא נעימה שנוצרת, לדברים יש גם השלכה על החוסן הלאומי שלנו, בעיקר בתקופת מלחמה.
במובן מסוים ניתן למצוא הקבלה בין המצב בישראל לבין סיפור העיוורים והפיל. כל אחד מן השבטים מביט אל המציאות מנקודת מבטו, ולאורה הוא גם קובע את התרשמותו ואת עמדתו ונוהג על פיה. מה שמתקבל פעמים רבות הוא דו־שיח חירשים, התואם את ההגדרה הצינית של דיאלוג כשיח המורכב משני מונולוגים.
"כל אחד חושב לו רק – אני, אני, אני, אני, לא רואה אחר ממטר – משמאלי או מימיני" (מתוך השיר "שובו לאור").
אור לעיניים
מודל אפר"ת הוא מודל התנהגותי המתאר את התהליך שעל פיו אדם קובע את התייחסותו לאירוע. הוא מציין את ראשי התיבות של המושגים – אירוע, פרשנות, רגש, תגובה. המודל מסביר בין היתר מדוע יכולים שני בני אדם (או שני מחנות לצורך העניין) להיחשף לאותו האירוע ולהגיב אליו באופנים שונים, לנוכח הפרשנויות השונות וההתייחסויות הרגשיות השונות שהם נותנים לו.
ניקח שלוש מחלוקות בולטות במציאות הישראלית – גיוס תלמידי ישיבות, חתימה על עסקת חטופים במחיר של הפסקת המלחמה וקידום הרפורמה המשפטית. האם אל מול מחלוקות עמוקות שכאלה ניתן ליישם את משל העיוורים והפיל? האם לדוגמה ניסה כל אחד מהצדדים במחלוקות האלה ללמוד יותר את נקודת המבט האחרת ואת הרציונל שבבסיסה?
כשהפילוסוף האמריקאי סטיבן קובי דיבר על שיטת האלטרנטיבה השלישית כדרך ליישוב מחלוקות, הוא מנה כמה שלבים הכרחיים כאבני דרך למציאת פתרון:
• קודם כל הקשב לצד האחר ולטיעוניו לפני שאתה משמיע את שלך.
• ודא שהבנת את הצד האחר ואת טיעוניו.
• הראה לצד האחר שהבנת את עמדתו וסיבותיה על ידי כך שתחזור עליהן בפניו, ותבקש את אישורו לכך שהבנת נכון.
• רק אז הצג את עמדתך בפני הצד האחר וכן את ההנמקה שבבסיסה.
• ברר עם הצד האחר אם הוא מוכן לשתף איתך פעולה בחיפוש פתרון שישרת גם את עקרונותיך וגם את עקרונותיו.
• הצג את העמדות השונות זו לצד זו עם הרציונל העומד מאחוריהן (ודא שאכן הגעת לרציונל הזה, כלומר לסיבה האמיתית שביסוד אותה העמדה, בעזרת השאלה: לשם מה?).
לאחר הנחת התשתית הנכונה והשלמה היוצרת את המחלוקת, יהיה קל יותר להפעיל חשיבה יצירתית ולהגיע לפתרון מוסכם. אין בעיה שנוצרה בידי בני אדם שלא ניתנת לפתרון בידי בני אדם. התנאי הוא קיום תקשורת מכבדת בין הצדדים ושמירה על פתיחות, תוך נכונות לשמוע, ללמוד ולהבין את עמדת הצד השני.
אכן, אין עיוור יותר ממי שמסרב לראות. אם נשקיע רק מקצת מהאנרגיה המתדלקת את הסכסוכים והמחלוקות בחברה הישראלית, בהבנת חיוניותו וביישומו של עקרון ההגינות – כבוד, יושר והתחשבות בהתייחסות לזולת – כמפתח לחיים משותפים, נוכל להביא לחברתנו, המתנהגת פעמים רבות בעיוורון, הרבה יותר אור לעיניים וללבבות.
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל
[email protected]
