שתיקה רועמת: הפניית הגב של ראש המוסד והרמטכ"ל לרונן בר

בן גביר אמר לאחר הישיבה לאנשיו: "התפוצצתי. רונן בר פועל נגד המפכ"ל, נגד נציב שב"ס, פועל נגד כל האנשים שלי כדי לפגוע בי. הוא צריך לשבת בכלא על מה שהוא עושה לי". לבן גביר היה חשוב במיוחד להפריך כי הפיצוץ בין השניים הגיע כמעט לתגרה: "עמדתי ליד נתניהו, בצד השני של השולחן. לא הגענו לעימות אבל בהחלט אמרתי לו את כל מה שאני חושב עליו".
מה שראש שב"כ אמר לבן גביר היה מדהים: "אתמול האשמתם אותי בבגידה. היום אתם מאיימים להשליך אותי לכלא. מחר תוציאו אותי להורג. אנחנו בהחלט בכיוון הנכון בדיון על סוריה", אפרופו הדיון על השכנה מצפון שהופסק בעקבות העימות.

אין ראש ממשלה בישראל, ב-77 שנות קיומה שהיה שותק על אירוע כזה. מבן גוריון ועד נפתלי בנט, דרך אשכול, רבין, בגין, שמיר ושרון. לא היה רה"מ בישראל שלא היה קורא לבן גביר לסדר, נותן גיבוי לפקוד שלו, ראש השב"כ, ודורש התנצלות על הדברים הבוטים. אבל נתניהו שתק. מאז המלחמה הוא עושה הכל לפגוע, לתדרך, להשפיל את ראש השב"כ. בחודשים האחרונים נוספו לו עילות נוספות. חילוקי דעות על רמת האבטחה של מאבטחי השב"כ לבני משפחתו. אולי הנושא הרגיש ביותר לבני משפחת נתניהו.
רונן בר חיווה את דעתו המקצועית לגבי האיומים שנשקפים לבני משפחת נתניהו. נתניהו לא אהב זאת.

גם התחקיר האמיץ של השב"כ על השבעה באוקטובר והאצבע המאשימה נגד הדרג המדיני, שם קוד לנתניהו, על שהכיל את הירי של חמאס, סירב לשלושה ראשי שב"כ, בשש הזדמנויות שונות לערוף את סינוואר וראשי חמאס ובעיקר בעיקר חקירת קטארגייט. נתניהו מוטרף מהחקירה הזו של אנשי לשכתו, בינהם הקרובים לו ביותר. עוד לא ידוע אם תהיה חקירה רצינית בעניין כניסת מדינת קטאר, המממנת הגדולה של מפלצת הטרור חמאס, שקמה לגבולנו, בעזה, ללשכת רהמ. אבל אם תהיה חקירה רצינית ידעו החוקרים היכן תתחיל, אף אחד לא יודע היכן תסתיים. ובעיקר כמה לצדדים ולמעלה היא תגיע.