שריפה בהרי ירושלים: אולי בכלל זה יום העצמאות שמגיע לנו?

יא אללה, אפילו ביום העצמאות, מסתבר שאי אפשר להרים פה את הראש לשנייה.

כלומר, נניח שאי שם נמצאת משפחת ישראלי החציונית. לא עשירה גדולה, אבל שמחה בחלקה. נאבקת בהחזר החודשי של המשכנתה, אבל טסה פעם בשנה לחופשה משפחתית בחו"ל, מתפלל שעד שהבן הגדול יגדל, כבר יהיה שלום – אבל בינתיים מתפוצצת מעצבים מול המסך כשהיא רואה חרדים צועקים "נמות ולא נתגייס". מודאגת מהמצב הביטחוני, אבל יותר מהקרע בעם. שלושה ילדים, שני הורים עובדים, שכר ממוצע, אפילו ממוצע-פלוס, אבל החשבון תמיד במינוס.

מה כבר רצתה משפחת ישראלי? להרים קצת את הראש ליום אחד. לא לדבר למשך 24 שעות על התצהירים של ראש השב"כ וראש הממשלה, על החקיקה המשפטית, על חוק הגיוס, על המלחמה שלא נגמרת אפילו על… טוב, זה קצת לא נעים – והיא בחיים לא תודה בזה, אבל אפילו על החטופים.

קצת לשכוח, קצת לשמוח, קצת לקחת את הילדות הקטנות לראות זיקוקים, אולי להופעה – ומחר, על האש עם החברים של אבא מהמילואים, אלה המשוגעים שקמים בארבע בבוקר בשביל לתפוס כמה שולחנות בחורשה: "מועצה אזורית ויקטוריה" הם קוראים לזה ונקרעים מצחוק.

אפילו ב(עוד) יום עצמאות עצוב, ביקש עם ישראל לראות את חצי הכוס המלאה, גם אם מפה נראה שמדובר בקושי ברבע. לרגע אחד לשכוח שאת הטקס המסורתי מפיקה מירי רגב כדי להאדיר ממשלה רקובה מבפנים, ולהתרגש בכל פעם שמישהו שמגיע לו, באמת, צועק בדמעות: "ולתפארת מדינת ישראל!".

את ההתרגשות החליפה תחושת מחנק – ולא רק בגלל ריח השריפה שבחוץ. את הזיקוקים החליף מופע של מטוסי כיבוי, ה"על-האש" קיבל משמעות אחרת ו… ה"מועצה אזורית ויקטוריה" היחידה שייראו, לא תהיה בפיקניק עם החברים של אבא, אלא בשידור החוזר המי-יודע-כמה של "גבעת חלפון".

לפחות אין הרוגים, כלומר עוד לא, אבל הזיכרון נודד אל החג ההוא שנהרס, אל שמחת-תורה ההיא, שהייתה ליום אבל לאומי. תודה לאל שהפעם עוד אין הרוגים, שרק יישאר כך – כפרות על רכוש שנשרף.