ביום ראשון בשעות הערב, רגע אחרי השקיעה על הפוטומק, צפוי ראש הממשלה בנימין נתניהו לנחות בוושינגטון. זה יהיה ביקורו השלישי בארצות הברית בתוך חצי שנה – תדירות שהיא הישג בפני עצמו. אבל הפעם זו לא עוד נסיעה לפריימים מחמיאים או להצהרות על אחדות בין בנות ברית. מאחורי הביקור עומד מבנה אחר לגמרי: תוכנית אמריקאית סדורה, נשיא אמריקאי נחוש ולחץ מכל הכיוונים, שכמותו לא נראה זה זמן רב.

דונלד טראמפ בגרסתו הנשיאותית הנוכחית – תקיפה, נחושה, נטולת פילטרים – חסר סבלנות ומכתיב את הקצב. המתווה הוא כמעט אותו המתווה, בשינויים ובתיקונים לא מאוד קריטיים, אך המצב הוא לא אותו המצב. לכן נתניהו מגיע לבית הלבן בליווי מסרים אופטימיים שמבקשים לצמצם את הפער שבין הרצוי למצוי.

על הפרק: הפסקת אש בת 60 יום, שחרור חטופים בשלבים, חידושה של אספקת הסיוע ההומניטרי במשאיות היישר לידי חמאס בעזה, שחרור מחבלים כבדים, ואולי הסעיף המשמעותי במסמך – מעבר לשיח על סיום המלחמה, שבחזונו של טראמפ הוא גם התחלה של שיח מדיני אזורי רחב. טראמפ מתעקש לנצח על המקהלה. הוא קובע מה יהיה. ואם לא יהיה – הוא גם קובע מה לא יהיה. “זה לא ילך ויהיה טוב יותר”, הוא הזהיר באחד הציוצים הבומבסטיים שלו. “זה רק יחמיר”.

השאלה המרכזית הפתוחה כעת איננה "מה רוצה טראמפ?", אלא מה יוכל נתניהו להביא בחזרה, ובאילו השלכות בבית. העסקה שמונחת על השולחן איננה רחוקה מהמתווים שנדונו בעבר – בחורף, באביב וגם בשבועות האחרונים. הדרישות נותרו כמעט זהות, ועדיין – על אף הכל – הפעם יש תחושת תזוזה. הסיבה: טראמפ.

הפעם הנשיא האמריקאי לא רק בתמונה. הוא – כהרגלו – מתעקש להיות במרכזה. טראמפ מרים את כל המערכת: שליחיו נפגשו עם נציגים ישראלים, הצעה אמריקאית מגובשת הועברה לקטארים, והנשיא המכהן מלווה את המו"מ בהצהרות תדירות ובפוסטים בומבסטיים ברשת Truth. האמריקאים מציבים יעד ברור – לקדם את העסקה עד כדי הבשלת סיכום כבר במהלך ביקור נתניהו. השאיפה היא לסמן פריצת דרך או לפחות תהליך שאין ממנו חזרה.

גנץ מציג – הישרדות
לצד ההצעה המדינית, טראמפ מביא גם גיבוי אסטרטגי. בימים האחרונים עלה ונדון הסכם סיוע ביטחוני נוסף מול ישראל, שכולל בין היתר חימוש מדויק למערכת ההגנה הישראלית ולתקיפות בעומק. המעטפת ברורה: תביאו עסקה – אנחנו נדאג להביא ביטחון, לא תביאו – נעבור לשיטות אחרות.

נעמיד את הדברים על דיוקם: לנתניהו עצמו יש אינטרס מובהק בעסקה. כל מי ששמע אותו בדיונים אחרונים התרשם שבין העצמת הלחימה והפסקת האש, הוא מעדיף את האופציה השנייה – מכמה סיבות: שחרור חטופים – גם אם חלקי – הוא קלף פוליטי מהדהד. הוא יוכל להציג הישג מוסרי, לעמעם את הביקורת בבית ובעולם גם יחד, ולהתקדם אל עבר אופקים מדיניים חדשים. אבל המחיר של סיום המלחמה צריך להיות ברור: חמאס יישאר ברצועה. נפתלי בנט מבחוץ והשותפים הימניים בתוך הבית – כולם כבר מתחממים בסטורי. נתניהו נמצא בעמדה קלאסית בשבילו: עיקרון מול הישרדות. ואם להמר לפי ניסיון העבר – ההישרדות בדרך כלל מנצחת.

הדריכות והמתח, ההולכים וגוברים בהתאם לדיווחים על ההתקדמות במגעים לעסקת חטופים ולהפסקת אש בעזה, מטלטלים לא רק את הקבינט המדיני־ביטחוני, אלא את המערכת הפוליטית כולה. שאלת השאלות, שקצת נשכחה בחודשים האחרונים, שוב חוזרת למרכז הבמה: האם העסקה תמוטט את הממשלה? התשובה המסתמנת כיום שונה מאוד מזו שנתפסה כמתבקשת לפני זמן לא רב.

נקודת הנחה שהיא בסיס לכל הערכה סבירה היא: הם לא רוצים בחירות. לא הקואליציה ולא האופוזיציה. המילה "בחירות" גורמת להם לצמרמורת. בנימין נתניהו היום, כנראה, הוא היחיד שלא חוטף מיגרנה למשמע המילה הזאת. למרות הדיבורים וחרף האיומים, הרוב המוחלט של אנשי האופוזיציה לא באמת רוצה בחירות עכשיו. הסיבה הראשונה היא טכנית־פוליטית: המערך כולו מפולג. גדי איזנקוט פרש ויצר פיצול; בנט מפזר טיזרים מרתקים, אבל עוד לא התחייב לאף אחד; ויאיר לפיד לא בדיוק מרוצה מהסקרים. במצב הזה, האופוזיציה כלל לא ערוכה להתמודד. לא עכשיו.

הסיבה השנייה מורכבת יותר: כבר עכשיו די ברור שבבחירות הבאות הליכוד תתייצב עם שני ראשים שיובילו אותה במערכה – בנימין נתניהו ודונלד טראמפ. אומנם פורמלית טראמפ לא יכול להיות שחקן בפוליטיקה הישראלית, אבל מתי הפריעה לו הפורמליות? בפועל, הוא יהיה חלק מהקמפיין. מי שלא מאמין – שיקרא לאט ובעיון את שני הטקסטים שהנשיא האמריקאי פרסם בעד ביטול משפט נתניהו. טראמפ ונתניהו כבר כעת מתואמים לקראת בחירות, והאופוזיציה רואה את זה וחוששת, בצדק, מניצחון מפלגת הליכוד, שעוד מסוגלת להגיע עם תמיכת וושינגטון.

וישנו גם בני גנץ, מאתמול – שוב המנהיג של כחול לבן. מה האופציה שלו? מאז העזיבה של ממשלת החירום, מצבו של גנץ בסקרים הולך ונשחק. לפיד מצד אחד, יאיר גולן מצד שני, ואיזנקוט כבר לא לצידו. גם התפאורה הרטורית של “אופוזיציה אחראית” לא מצליחה להלהיב את הציבור. כדי לשרוד פוליטית גנץ חייב שינוי אסטרטגי. נקווה שהוא מבין כי היום אין לו שום סיכוי להתחרות באופוזיציונריות שלו עם הדימוי שנוצר לו – לא מול לפיד ולא מול גולן. הדרך היחידה שלו לשרוד היא לעשות משהו שונה.

החבירה המחודשת לממשלת נתניהו דווקא יכולה לשרת את המהלך הזה. אם ילך על זה, גנץ עשוי למסגר את הצטרפותו מחדש לקואליציה המכהנת, לא ככניעה, אלא כהובלה של קו מאזן: קואליציה רחבה, ממלכתית, יהודית וציונית – שתאזן את הליכוד ותוכל לייצר מהלכים משמעותיים מעבר לעסקת חטופים: חוק גיוס, רפורמות כלכליות ומה לא. המסר שגנץ יכול להעביר בתסריט של הצטרפות לממשלה: "אני לא החלופה לליכוד – אני הכוח שיכול לרסן את הליכוד ואת שותפיה, מבפנים".

הפרמטרים של וויטקוף
גם מצבם כיום של ראשי האגף הימני, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שונה מבעבר. שני השרים הבולטים של הימין המובהק מתנגדים לעסקה, והתנגדותם היא עמדה אותנטית. לצד זאת, הם אינם ממהרים לפרק את החבילה. סמוטריץ' שולט במפלגתו רק חלקית, ואנשיו לא ששים לבחירות כשהסקרים לא מבשרים טובות. ואילו בן גביר, לקראת הבחירות הבאות, מעוניין בבניית דימוי ממלכתי ומאוזן יותר, והוא מבין שלמערכה מול נתניהו אין כרגע תוחלת.

אפילו אם עסקת החטופים תצא לדרך – כל עוד היא תישאר בתחומי הפרמטרים שקבע המתווך סטיב וויטקוף, ייתכן שגם בן גביר וגם סמוטריץ' ימתינו עם מהלכי פרישתם. המנגנון הקואליציוני יישאר יציב, ואולי אפילו יתרחב – אם גנץ יפתיע. אבל נחזור לענייני הביקור. הפוליטיקה תחכה בבית – עד יום שישי הבא. מעבר לעסקת החטופים, ביקור נתניהו בוושינגטון כולל גם סעיפים אסטרטגיים רגישים לא פחות – כאלה שיישארו גם ביום שאחרי ההסכם, אם יהיה כזה.

איראן: נתניהו מבקש לעגן עם טראמפ את חופש הפעולה של ישראל – כולל לשלב הבא, אם יתברר שהמלחמה בעזה לא באמת נגמרה, אלא רק הושהתה. טראמפ, מאמין נצחי בכוח ההבנות, עדיין דוגל במו"מ עם טהרן (ויש איתות ראשוני לחזרה האפשרית של שיחות הגרעין), אבל נראה שהוא כבר ויתר על האשליה שבטהרן מחכים רק להזדמנות להיות שווייץ. ואולי זו לא הייתה אשליה, אלא פוזה לצורכי שכנוע של בדלנים בבית. בכל מקרה, גם בנושא הזה טראמפ מבין את השפה שירושלים מדברת, ונתניהו יוודא שכך גם יימשך.

סוריה: כאן דווקא יש מומנטום ויש מנהיג חדש בדמשק: אחמד א־שרע אומנם לא נהיה ולא יהיה ציוני, אך יש לו מספיק שאיפות ואינטרסים כדי לפתוח איתנו דיאלוג לקראת שינוי פורמט היחסים בין סוריה לישראל. אף אחד – אפילו טראמפ עצמו כנראה – לא מדמיין ישראלים מנגבים חומוס בדמשק. בוודאי לא בזמן הקרוב. אבל אפשר לדמיין ערוץ תקשורת פתוח, הסדר ביטחוני ואולי התחלה של שיתוף פעולה מתווך. אצל טראמפ, גם רמז הוא בסיס להסכם.

כמו תמיד אצל נתניהו – הכל פתוח עד הרגע האחרון. השאיפות ישנן, הבהירות – הרבה פחות. תלוי בדינמיקה ביום שני בבית הלבן. אולי יחתום ואולי יתחכם וידחה, אבל דבר אחד בטוח: טראמפ מעוניין להביא תוצאות, ועל נתניהו לעשות מקסימום כדי לתמרן את הזרם לכיוון הרצוי מבחינתו. אם העסקה תצא לפועל, ייתכן מאוד כי מה שיתחיל כעוד עסקה חלקית, יסתיים כאירוע מדיני־ביטחוני גדול. אם תיכשל – סיכוי גדול שזו תהיה נקודת שבר בין נתניהו לבין ידידו הקרוב ביותר, שלא אוהב שמאכזבים אותו. ההיסטוריה, כמו תמיד, תצפה מהצד – אבל תזכור כל פסיק.

[email protected]