שני צדדים של אותו שבר מוסרי

בסוף השבוע האחרון קיבלנו שוב תמונה חדה – ולצערי, לא חדשה – של שני קצוות של אותה הידרדרות מוסרית. לא בפעם הראשונה, ברצועת עזה דווח על חיילי צה"ל שיורים לעבר אזרחים המתקרבים לנקודות חלוקת סיוע, אנשים נואשים שביקשו מים או אוכל. נראה שירי כזה הפך כמעט לשגרה, לא עוד חריגה של חייל בודד, אלא מדיניות מוצהרת של ירי חי לעבר אזרחים שקיבלה גיבוי מהפיקוד הבכיר. בחסות המלחמה איבדנו כל תדמית של טוהר הנשק.

בגדה המערבית, שוב ראינו מתנחלים רעולי פנים תוקפים – הפעם חיילי מילואים, ובמקרה נוסף, מיידים אבנים לעבר רכב צבאי שהסתיים בירי בנער בן 14. כאן כבר אין הפתעות: גל אלימות ארוך שנים שמכוון לרוב כלפי פלסטינים, ורק כשהוא מופנה כלפי חיילים, או חוצה רף זעזוע חריג, מצליח לעבור את סף תשומת הלב הציבורית. התגובות של הממשלה ונבחרי הציבור רפות: אין גיבוי לכוחות הביטחון, אין ענישה לפורעים, ולעיתים אפילו האשמה מוטחת כלפי החיילים עצמם.

יש שיטענו שמדובר בשני סיפורים שונים, אולי אף הפוכים – בעזה ישראל מדגימה כוח ונחישות, ובגדה – רפיסות. אבל האמת הכואבת היא שזו אותה תופעה. האלימות בשני המקומות מתאפשרת בראש ובראשונה בזכות אדישות מוסרית עמוקה. במשך שנים, הפגיעות בפלסטינים בגדה היו עניין שבשגרה – החברה והתקשורת בחרו לא לראות ולא להפנים. האדישות הזו, יחד עם ממשלת הימין הקיצוני, מלבים את הפורעים.