שני הוא הראשון החדש: יובל רפאל באירוויזיון היא הרבה יותר מניצחון

מיליוני צופים ברחבי העולם צפו במוצאי שבת בתחרות האירוויזיון. התחרות, שנולדה ב־1956 בניסיון לאחד באמצעות המוזיקה את אירופה המפולגת לאחר מלחמת העולם השנייה, נעשתה מוסד תרבותי שמעורר שאלות על זהות לאומית וייצוג לאומי עם זרקור על תפקידה של אמנות בזירה הגלובלית.

מארגני התחרות מדגישים את הכלל הרשמי האוסר על הבעת מסרים פוליטיים מפורשים בשירים, בתלבושות ובאביזרים של האמנים, במטרה לשמור על האופי הבידורי והמאחד של האירוע. מאז שישראל הצטרפה לאירוויזיון, בשנת 1973, עם אילנית ששרה "אי שם", אנחנו מהווים חלק מהסיפור הזה. סיפור שמשקף את המתח המתמיד בין הרצון שלנו להשתלב בקהילה הבינלאומית, ובין הרצון לבטא קול ישראלי ייחודי.

מומחי התחרות בישראל הצליחו לפצח את הפורמט כמה פעמים ואפילו להביא לזכיית נציגינו במקום הראשון: "א־בה־ני־בי" (1978) הציג שילוב מעניין של שפה עברית וקוד ילדותי בפורמט אירופי נגיש. "הללויה" (1979) ו"דיווה" (1998) הציגו מסרים אוניברסליים על שלום ואחדות, תוך שימוש באלמנטים המזוהים עם ישראל.

“דיווה” בביצוע דנה אינטרנשיונל הטרנסג’נדרית הבליט מסר (שכמובן עורר מחלוקת בארץ) על ישראל החופשית והליברלית. "טוי" (2018) של נטע ברזילי היה שיר עם תוכן אוניברסלי בשפה האנגלית שעסק בהעצמה נשית, וכלל אלמנטים של זהות ישראלית ותרבות מקומית.

עם השנים הפך האירוויזיון, עבורנו בישראל, לסוג של הצהרה פוליטית על השתייכותנו למשפחת העמים המערבית־אירופית ולפעילות הסברתית מול שופטים וקהל המפרשים את השירים דרך עדשות פוליטיות.

גם אצלנו הבחירה באמנים שייצגו אותנו, בשפה, בסגנון המוזיקלי ובתוכני השיר, הפכה להכרעה תרבותית־פוליטית. וכך, מאירוע בידורי ואפילו אסקפיסטי, התחרות נעשתה עוד הופעה בעלת משמעות פוליטית. כיצד אנחנו רוצים להיראות, וכיצד ישראל נראית בעולם.

אנחנו חיים בהקשר זה במתח שבין אסקפיזם לאותנטיות, בין אוניברסליות לייחודיות, בין בידור לפוליטיקה. כי בסוף, גם מי שלא מתחברים לאירוע רוצים שהסיפור האישי של יובל רפאל כניצולת נובה יופץ בעולם, וכולנו רצינו בהצלחתה של נציגת ישראל. המציאות הישראלית הכל כך הזויה הביאה לכך שבגלל האזעקה בעקבות טיל ששיגרו לעברנו החות’ים התוודעתי בהקדם למקום השני המרשים והמרגש שהשיגה רפאל.

זהו הישג הסברתי ואישי אדיר, למרות הפוליטיקה ובזכות אהבת הקהל. התמלאתי גאווה. חשוב לי מאוד ש”קול ישראל” יישמע. והקול אומר גם New Day Will Rise וגם "עם ישראל חי".

הכותבת היא לשעבר יו"ר "אמונה" – תנועת נשים דתיות ציוניות