פוליטיקה

שיטת "משיכת הזמן": היישום בוצע באופן מושלם על ידי האומן נתניהו

Published

on




בנימין נתניהו, אדם שהעביר את שנות נעוריו במדינת פנסילבניה שבארה"ב, שם לא רק פיתח אנגלית רהוטה, אלא גם ספג את רוח וערכי הדמוקרטיה האמריקאית, הוא במציאות אישיות הרבה יותר מורכבת מהתדמית החיצונית המערבית שלו. מתחת למעטפת המערבית מסתתר סגנון חשיבה פוליטי הכי לבנטיני שאפשר. באופן הפעולה (או – אי־הפעולה), בשיטת קבלת החלטות (או – אי־קבלת החלטות), נתניהו הוא הכי לא מערב, שבו "הזמן הוא כסף".

אירוני משהו: כמעט בכל סיטואציה מורכבת – פוליטית, מדינית או ביטחונית – נתניהו משתמש בהצלחה רבה באותה שיטת מריחת זמן, כמו מיטב אויבינו. בדיוק כמו שהם יודעים כי למאבק שלהם נגד ישראל אין לו"ז ואין דד־ליין, אלא אך ורק המטרה הסופית – כך גם נתניהו, שמזמן פיצח את הסוד: הזמן הוא הנשק והכוח. והעיקר – להישאר על הגלגל, לשיטת אריאל שרון ז"ל.

בנימין נתניהו ואריאל שרון בכנסת (צילום: ארכיון פלאש 90)

הבעיות אומנם לא תמיד נפתרות בכוח האינרציה, ולעיתים אף מחריפות והופכות לכרוניות. אך העיקר שהקליידוסקופ ממשיך להסתובב. צריך רק לעקוב אחרי החרוזים, עד שיסתדרו לתבנית הרצויה – ואז אפשר לצאת לבחירות, ושוב לנצח בהן – למרות הכל. כל מה שקורה פה בשנתיים האחרונות – זה בדיוק זה. יישום מושלם של "שיטת משיכת הזמן" על ידי אומן השיטה.

בבוקר 7 באוקטובר 2023 ראש הממשלה הציץ בקליידוסקופ וראה שחור. החרוזים הסתדרו בצורת תמרור: "סוף דרך ללא מוצא". השרים שלו הוכו הלם ותדהמה והתחילו לספור לאחור – עד לנפילת הממשלה. על נתניהו הם הסתכלו כעל גופה פוליטית השייכת לעבר שלא יחזור. "אין ראש ממשלה שישרוד קטסטרופה בסדר גודל כזה" – טען הרוב.

ורק ראש הממשלה ידע ששום דבר לא נגמר – צריך רק לשרוד את הרגעים הראשונים, עד ששיטת משיכת הזמן המנצחת תעשה את העבודה. והיא עשתה. צעדות "ועדת חקירה עכשיו" נגמרו, גם השאלות של העיתונאים נגמרו – ונתניהו ממשיך. הממשלה לא נפלה, והקואליציה לא קרסה – להפך, היא אפילו התחילה לשקם את מעמדה האלקטורלי.

לפני כחודשיים, עם התוצאות המזהירות של מבצע עם כלביא, החרוזים שבקליידוסקופ הסתדרו – להערכת ראש הממשלה – בצורה מיטבית, הכי טובה שהייתה לו אחרי 7 באוקטובר. המלחמה בעזה מיצתה את עצמה – נתניהו ידע את האמת, גם אם לא אמר אותה בקול, כדי לא להדליק את האגף הניצי – איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' – ולא לפגוע בבייס.

בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר (צילום: רויטרס)
בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר (צילום: רויטרס)

כל מי ששוחח עם ראש הממשלה בימים שאחרי התקיפה באיראן יצא עם אותו הרושם: נתניהו שואף לעסקה ולסיום המלחמה. נשאר רק למסגר את תמונת הניצחון. התקווה להכריז על השגת הסכם הפסקת אש במעמד חגיגי בבית הלבן התנפצה תוך כדי ביקורו בוושינגטון. נתניהו שידר אכזבה קשה – וזאת לא הייתה הצגה, אלא אמת לאמיתה.

הוא כן רצה עסקה ולא רצה בהמשך המלחמה – שהפסיקה לשרת אותו פוליטית וגורמת לנזק בינלאומי אדיר. העסקה לא קרתה – כי חמאס ראה את קמפיין ההרעבה שתפס תאוצה מעבר למצופה. חמאס פיתח תיאבון – ופוצץ את המשא ומתן בקטאר. נתניהו מצא עצמו ללא עסקה שנראתה בהישג יד, ואל מול האופציות הגרועות בלבד.

מצב של לוז-לוז
בהיעדר עסקה באופק, ישראל חייבת לעשות את הצעד הבא. אחרת היא תשקע בדשדוש, באותו הבוץ העזתי שפירושו – תבוסה. הצעד הבא חייב להיות דרסטי. כל אופציה אחרת לא שווה מאמץ ולא תשנה את תמונת המצב. אך הברוך הגדול הוא שהצעד הדרסטי – קרי הכיבוש המלא של רצועת עזה – לא מבטיח את אותו ניצחון מוחלט ואגדי, וגם כרוך במחירים כבדים.

פעילות כוחות צה"ל ברצועת עזה, מרכבות גדעון (צילום: דובר צהל)

מבחינת נתניהו, הסיפור הוא כבר לא האיום של בן גביר וסמוטריץ' בפרישה. לאחרונה הם גם לא ממש מאיימים, וגם לו היו מאיימים ואפילו מממשים את האיום – הבחירות בלאו הכי יתקיימו בעוד שנה לכל המאוחר, אז אין לראש הממשלה מה להפסיד עד כדי כך. הסיפור האמיתי שגורם לנתניהו להתלבט, להתחבט ולהיקרע – הוא מצב הלוז-לוז שאליו נקלענו, במידה רבה, בגלל אותה השיטה המנצחת של מריחת הזמן. השיטה שהיטיבה עם ראש הממשלה מבחינה פוליטית – הרעה את מצבה של מדינת ישראל כולה.

השבוע, ערב ההכרעה המורכבת על צעדי ההמשך של צה"ל בעזה, הדרג המדיני בישראל ניצב מול הכרעה קשה: האם להוביל כעת למהלך צבאי רחב בעזה – אולי כיבוש כולל – חרף הסיכונים הברורים והמוכרים? או שמא לעצור רגע לפני ולבחור בדרך אחרת להשגת מטרות המלחמה? הבחירה הזאת אינה רק מבצעית. היא שאלה אסטרטגית שמגדירה את המשך הדרך: הכרעה צבאית חלקית, בתנאים בינלאומיים הולכים ומסתבכים – או מהלך מדיני חכם, שמתבסס על תמיכת הקהילה הבינלאומית, שומר על הישגי צה"ל עד כה, ופותח אופק מדיני חדש. ראש הממשלה אומנם המשיך להתחבט, אך כלפי חוץ שידר מסר ברור כי הוא מעדיף את האפשרות הראשונה – הגברת הלחץ הצבאי.

בפועל, מדובר במהלך שמנוגד לא רק למסקנות הדרג הצבאי, אלא גם למגבלות המציאות: לחץ בינלאומי הולך וגובר, תמונות שמעידות על מצב הומניטרי קשה ברצועה משחקות לידי חמאס – ונגד ישראל; שחיקה בכשירות הצבאית; ובעיקר, היעדר אופק של ממש להישג חד־משמעי. בפועל, כבר היום ישראל נאלצת להיענות ללחצים אמריקאיים להפסקות הומניטריות, ולעיתים להימנע מפעולה בכלל. הנשיא דונלד טראמפ, שתומך פומבית בישראל, נדרש להפעיל את כובד משקלו כדי למנוע הידרדרות. התוצאה: הפסקות אש בפועל, ללא כל תמורה מצד חמאס.

בנימין נתניהו, דונלד טראמפ (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

זמן ליוזמה ברורה
וכך, גם תוכניות פעולה שמוגדרות כ"הכרעה", אינן אלא תוכניות סרק: הסיכוי שמהלך כיבוש כולל אכן ייצא לפועל וייושם במלואו, עדיין בסימן שאלה, וסיכוייו להצליח – נמוכים עוד יותר. העובדה שצה"ל זקוק להתארגנות מחדש – מבחינה לוגיסטית, מבצעית ומנטלית – אינה סוד. הרמטכ"ל ובכירי צה"ל נוספים זועקים על כך בכל דיון שמתקיים עם הדרג המדיני. הדרג הצבאי מאותת על גבולות היכולת: שחיקת כוחות, הצורך בלמידת לקחים, המתח מול חזיתות אחרות.

על רקע זה, התוכנית שמציעה הממשלה – כיבוש הרצועה והקמת ממשל צבאי ממושך – איננה רק מסוכנת. ספק אם היא ישימה. והעיקר – היא אינה מבטיחה שחרור חטופים, אינה מבטיחה הכרעה צבאית, אינה מבטיחה את הניצחון המוחלט – אך כן מבטיחה עימות מתמשך עם העולם, עם השלכות אפשריות קשות.

כיבוש עזה יהווה חומר זהב, קלף מנצח עבור קמפיין אנטי־ישראלי נוסף – כזה שלצידו יחוויר "קמפיין ההרעבה" שחטפנו בשבועיים האחרונים וטרם הצלחנו להתמודד איתו. החרפת תנאי החיים בעזה תביא, כפי שקרה בלבנון בעבר, לדיונים במועצת הביטחון ולאיומים אמריקאיים ממשיים על ישראל. תרחיש של עצירת מלחמה בכפייה עלול להתממש, מבלי שישראל תשיג דבר בתמורה.

כוחות צה"ל ברצועת עזה (צילום: דובר צה"ל)

במקום לדרוש כניעה מוחלטת של חמאס – תנאי שאינו ריאלי – נכון להציג מפת דרכים לסיום המלחמה: החזרת כלל החטופים בפעימה אחת; פירוז מדורג של הרצועה; והבנות בילטרליות עם ארה"ב על פעולות סיכול ממוקדות גם לאחר הסכם. חשוב להדגיש: הדרישות מונחות כבר על השולחן הבינלאומי. צרפת, בריטניה, סעודיה – כולן מצטרפות לדרישה שישראל מנסחת – חמאס לא יוכל לשלוט בעזה בעתיד, ולא יחזור להתחמש. ההזדמנות הדיפלומטית הזאת חסרת תקדים. אך היא תלויה ביוזמה ישראלית ברורה.

שינוי הכיוון – מהמשך הלחימה למהלך מדיני יזום – הוא לא סימן לחולשה. להפך: זו אסטרטגיה של מניעת נזק מצטבר, החזרת הלגיטימציה, פתיחת דלתות מדיניות ובעיקר – מניעת אובדן ההישגים שכבר הושגו. במקום שקיעה בבוץ של ממשל צבאי בעזה, ניהול תהליך מסודר – בסיוע מצרים, ערב הסעודית וארה"ב – יוכל להבטיח שיקום הדרגתי של הרצועה, תוך נטרול חמאס. אם חמאס ידחה את ההצעה – הלגיטימציה לשוב ולהפעיל כוח בעוצמה תתעצם. אם יקבל – ייתכן שינוי היסטורי במאזן הכוחות ברצועה. כך או כך – ישראל תצא נשכרת.

מהלך מדיני יזום – בעיתוי הנכון ועם מעטפת בינלאומית – הוא ההזדמנות האמיתית להביא לשחרור החטופים, למנוע החזרת חמאס לשלטון, ולהתחיל בתהליך השיקום הנדרש של צה"ל, הכלכלה והמערכת המדינית. כמו לא פעם בעבר, האתגר אינו טקטי אלא הנהגתי: האם יש לממשלה ולעומד בראשה האומץ לעצור רגע לפני, לשנות את ההחלטות שהתקבלו – ולבחור בדרך הנכונה, גם אם היא קשה, מורכבת ולא עוברת חלק בקרב הבייס.

[email protected]





Source link

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כל העדכונים

Exit mobile version