"שטרמר" מאת מיקולאי לוז'ינסקי: קראו פרק ראשון

רודֶּק

ביום ראשון אחד הבחין בו נתן במקרה בין מתבגרים פולנים ויהודים, המשתטים ומזדנבים אחר גדוד חיילים אוסטרים במדי שׂרד הדוקים, הצועדים ברחובות הראשיים של טַרְנוּב. ייתכן שהצעדה התקיימה לרגל מלאות שנה לפטירתו של הקיסר פְרָנץְ יוֹזףֶ, כי הייתה אפילו תזמורת המנגנת שירי לכת. למעשה, אותה הגיע נתן לראות. או ליתר דיוק, רצה להתבונן בַּכּנַּרָ. באותה תקופה עדיין צפה לסָלקֶ קריירה מוזיקלית, זה עתה קנה לו כינור משומש תוצרת הֵפְנרֶ ורצה להיווכח איך נראה כנר אמיתי. אבל למה לא רואים אותו בשום מקום?
כמו כולם, נעץ מבט במנצח התזמורת ובמקלו הלבן עם כדור פליז בקצהו. הכדור היה פעם למעלה, פעם למטה, פעם סובב סביב צירו ולבסוף נסק לגובה.
"מעניין כמה משלמים לו", חשב נתן וקפא בציפייה: אולי לפחות פעם אחת לא יתפוס המנצח את מקלו המעוטר?
הכול היה צפוי יותר מלפגוש כאן את רוּדֶק. בהתחלה התקשה להאמין שבנו, כמו כל בני החבורה, מרים בדלי סיגריות מהאר ועושה תנועות מגונות ופרצופים לעבר החיילים, ועוד צורח במלו גרונו, כך שנשמע בכל רחבי כיכר סוֹבֵיצְקִי:
בקרָב באוֹסְטְרֵלִיץ, בקרב באוּלְם
חטפנו מכות, לא אמרנו כלום.
את השיר הזה דווקא הכיר עוד מימי נעוריו. הוא התחיל להידחף
לעברו של רוּדֶק.
כי לנו לאוסטרים מנהג יש מוכר,
כשחוטפים בתחת, לא אומרים דבר.

הוא לא נתן לו לסיים את השיר. משך את בנו בצווארון, הוציאוֹ מן ההמון, ולעיני כול הצליף בו בחגורה האמריקאית. מספר קצינים אוסטרים בעלי שפמים מסולסלים סובבו את ראשיהם תוך כדי צעידה, אחדים קירבו את משקְפי הצֶבֶט אל העיניים. נתן השחיל את החגורה בלולאות המכנסיים ושאל: "יהיה לנו פעם יותר טוב מאשר בתקופה של פְרָנְץ יוֹזףֶ?"
והוסיף:
"אם עוד פעם אראה אותך עם סיגריה, אתלוש לך אותה יחד
עם הריאות".
זה היה לפני קצת פחות משנה, אבל כנראה הניב תוצאות, כי לאחרונה ניתן היה לפגוש את רוּדֶק יום־יום ליד חומת הבסיס הצבאי, מעברו השני של רחוב גּוֹלדְְהָמֶר, שם הוצב הגדוד האוסטרי. והסיגריות לא בפיו של רוּדֶק, כי אם בכיסיו.
מזה שבוע היה לוקח איתו לשם גם את סָלֶק, אחרי הלימודים. האם רוּדֶק נראה גדול מגילו או שסָלֶק נראה קטן בהרבה מגילו? או אולי זה הניגוד בין האחים שיצר את הרושם הזה? בחור גבוה ורחב כתפיים, חבוש כובע קסקט ולבוש מכנסיים קצרים תפוחים, רכון מעל נער צעיר וצנום — ועוד חנוק בתוך חליפת בית ספר צרה עם צווארון גבוה — בעצם עדיין ילד.
כך או כך, הפרידו ביניהם יותר משלושים הסנטימטרים או ההבדל של שנה וחצי בגיל. שלא כמו רוּדֶק, ששיחק באגף הימני ב"שמשון טַרְנוּב", לבוש בחולצה כחולה ומכנסי ספורט לבנים, סָלֶק לא שיחק כדורגל כלל, לא באגף הימני ולא בשום אגף אחר ובאף קבוצה. הוא לא שיחק בכלל ובשום מקום. הוא גם לא למד לשרוק עם האצבעות ולא לירוק כמו שצריך. תמיד נשפכה לו לימונדה על תלבושת בית הספר כששתו מאותו בקבוק ליד המכולת. וגרוע מכול, עדיין קרה לו שהרטיב את המכנסיים כשהשתין מתחת לעץ, אף שרוּדֶק הראה לו כמה פעמים איך למנוע את זה.

"גם אם תנער שבועיים, בכל זאת תיפול טיפה לתוך המכנסיים",
לימד אותו. "אבל לא על המכנסיים".
כך גם היה עם אִגרוף והיאבקות. רוּדֶק הורה לסָלֶק להתאמן על האחים הקטנים, הֵשׂיוֹ ונוּסֶק, אבל ללא הצלחה יתרה. בסוף סָלֶק למד מכה אחת פחות או יותר — מכת מצח באף. בגללה הכתים הֶשׂיוֹ את החולצה בדם ושלושתם חטפו בחגורה האמריקאית.
בכל מקרה, כשמישהו נטפל לסָלֶק, הוא לכל היותר אִגְרֵף את כפות ידיו בזעם וסובב את ידיו כמו שַׁבְשֶׁבֶת. גם ככה לא נשקפת לו סכנה, כי כולם יודעים מיהו אחיו — רוּדֶק הרגיש חמימות בתוכו. אבל גם הכין את סָלקֶ למקרה שבשכונה אחרת לא יֵדעו, ומישהו ינסה להרביץ לו. היה עליו להגיד שהוא מכיר את אוֹמֶגהָ, זכַרַ ובנדְֶר. כנראה לא היה איש בטַרְנוּב שלא חשב עליהם בפחד.
"אף אחד לא ייגע בְּךָ".
לא הודה בפני סָלקֶ שגם הוא אינו מכיר אותם. אף אחד לא צריך לדעת מזה.
לעומת זאת, כולם ידעו שאת אוֹמֶגהָ, זכַרַ ובֵּנדְֶר ניתן היה לפגוש בערבים — אם לא ישבו בדיוק בבית הכלא — בחברת זונות ליד המלון "פּוֹלְסְקִי" ברחובּ דְבוֹרְצוֹבָה ליד תחנת הרכבת. אבל כולם העדיפו להימנע מכך. אמרו עליהם שאינם מפחדים מאיש. כביכול בטעות היו נתקלים בעוברי אורח, דוחפים אותם מהמדרכה ומשליכים את כיסויי הראש שלהם. כובעי בית הספר, קסקטים, מגבעות, כיפות ושטריימלים מפרווה של החסידים — כולם נחתו בבוץ ובשלוליות הרבות שנקוות בכל עונות השנה, אפילו אחרי
גשם קל.
וזו הייתה רק ההתחלה. הסכינאים היו ממתינים לתגובה. האם יעז הקורבן להגיב — אפילו בתנועה המזערית ביותר, במבט בלבד, במחווה קלושה של חוסר שביעות רצון, כזו שבחושך נגלתה לעיניהם
בלבד?
"כזה קוֹזקָ אתה?"
ומייד היו ניגשים כה קרוב, שניתן היה להריח מה אכלו ושתו באותו יום במסעדה העלובה בתחנת הרכבת.
מבין שלושתם רק דוד בֵּנדְֶר לא נהג להרביץ מייד. תחילה שיחק עם הסכין. ומזה חששו יותר מכול, כי בֵּנְדֶר היה בלתי־צפוי. קרה שלאחד נתן ללכת, ובשני תקע לפתע סכין. "למול אותך, קוֹזקָ?", סופַּר שפעם שאלו כך את הנסיך רוֹמַן סַנְגוּשְׁקוֹ המבוהל, שמכוניתו נתקעה בלילה באזור תחנת הרכבת.
רוּדֶק היה מודע לחשיבותו של המפגש. בבית הספר למד שמשפחת סַנגְוּשְׁקוֹ הייתה בעבר הבעלים של טַרְנוּב, וברחוב למד שבֵּנדְֶר הוא נינו של אִִידֶל מוּץ, ראש הכנופייה האגדי של גנבי טַרְנוּב. וכיוון שרוּדֶק, גם כאן וגם שם, היה אחד התלמידים השקדנים ביותר, הבין שניצבו זה מול זה צאצאיהם של שליטי העיר.
"למוֹל אותך, קוֹזקָ"? — רוּדֶק ואֶחיו השתעשעו פעמים אין־ספור בחצר ברחובּ גּוֹלְדְהָמֶר בשחזור הסצנה.
"רק לא זה. חוס על כבודי, אני נסיך אמיתי", סָלקֶ, בתפקיד סַנגְוּשְׁקוֹ, גונן על עצמו בידיו והתעלף ליד קיר העץ של בית השימוש.
הוא ראה זאת בתיאטרון. ליום הולדתו קיבל מֵרוּדֶק כרטיס בעמידה. הציגו את "שמשון ודלילה", בבימויו של דַּנטְֵה בּרָנוֹבסְקִי,
שגם שיחק בתפקיד הגיבור הראשי. בזמן ההצגה, באולם הריק והקריר בבניין "סוֹקוֹל", לא הצליח סָלקֶ להתרכז בשחקנים המתרוצצים על הבמה, הזועקים בזעם או בוכים ומתעלפים לחלופין. בתפקיד דלילה הוא זיהה מייד את ידְַבִיגהָ גּרֵוֹן, אשתו האלגנטית של המורה לפולנית בגימנסיה, שנהג לקוד לה קידה במסדרונות בית הספר. האם אמור היה לקוד לה כהרגלו, לפחות בהצנע? לא רצה להעליב אותה. וגם לא ידע אם מותר לו לשבת, למרות שכמעט מחצית מהכורסאות האדומות הייתה ריקה. את מי יכול היה לשאול? וגם תהה כל הזמן אם דַּנְטֵה בָּרָנוֹבְסְקִי באמת נקרא כך מלידה.
אולי קודם קראו לו סתם סָלֶק או יוּרֶק, ורק אחרי שבגר נאלץ לשנות את שמו לאומנותי יותר, כזה שייראה טוב במודעות, כדי שיוכל לשחק בתיאטרון? סָלֶק נזכר שגם שמו של רחוב גּוֹלְדְהָמֶר שונה פעם; כאשר עברו להתגורר בו הוא נקרא עדיין רחוב זדְרוֹיוֹבָה. איך זה היה נשמע: דַּנְטֵה שׂטְרַמֶר?
אחרי ההצגה המתין לו רוּדֶק ליד הבניין.
"רוּדִי, למה שמו הפרטי של בָּרָנוֹבְסְקִי הוא דַּנְטֵה?" שאל סָלֶק, בדרכם חזרה הביתה.
"זה פשוט, אימו הייתה איטלקייה, ודַנטְֵה זה שם איטלקי טיפוסי". איך הוא עשה את זה, שהכיר את כולם וידע עליהם כל כך הרבה?
סָלֶק הרים את מבטו אל אחיו בהערצה. אבל גם הוא ידע להרשים את רוּדֶק.
מהר הפך למקובל בגימנסיה, כבר בכיתה אלף. זה קרה כאשר למראם של הכומר ווֹנְטוֹרֵק — המורה לדת הקתולית — ושל אִיזאַק בְליָיוַייס — המורה ליהדות — המטיילים בהפסקה שלובי זרוע, בחצר המשובשת, זרק לכיוון חבריו: "התנ"ך הולך יד ביד עם הברית החדשה".
אומנם אחדים טענו כי מישהו מהכיתות הגבוהות המציא את זה, אבל רוּדֶק לא האמין להם. אחרי הכול, החבר שלהם, רוֹמֶק בְּרָנְדְשְׁטֵטֶר, תלמיד באותה הגימנסיה, היה עֵד שאין עליו עוררין למקוריותו של סָלֶק. תוך רגע התפשטה הבדיחה בתוך החצר הסואנת ובבניין הלבנים של בית הספר, והאמיצים ביותר החלו צועקים אותה לכיוון מורי הדת.
"אתה שומע את זה, אדוני הפרופסור?" שאל ווֹנְטוֹרֵק לבסוף.
"ולמה שלא אשמע, כבודו?"
בבית הספר נפוצו עליהם רינונים שונים. נלחש, למשל, שהם אוהבים ללכת שלובי זרוע לעיתים כה קרובות משום שלשניהם אין נשים.

בשיעורי היהדות סָלֶק לא הקשיב ולא רשם כלום. הוא הכין את שיעורי הבית במתמטיקה, כתב חיבורים בפולנית והתכונן לשיעורים הפרטיים שנתן אחרי הלימודים. ואחרי שסיים הביט בחלון על עוברי אורח ברחוב. הוא חשב שאחרי השיעורים גם הוא יעבור שם, ואז המביטים מהחלון יראו ילד שהולך סתם כך ברחוב. לא היה בזה שום דבר יוצא דופן, והוא עצמו לא הבין למה חזר למחשבה הזו לעיתים כה קרובות — שבעוד רגע הוא יהיה עבור האחרים מה שהם עכשיו בשבילו.
הביט גם בפח האשפה, בצומת מעבר לכביש, וספר כמה אנשים יתכופפו מעליו בין שני הצלצולים ויכניסו את היד פנימה. כעת הייתה זו כבר הדמות הרביעית — על אף שמאז הצלצול לא עברה יותר מרבע שעה — אישה זקנה שחיטטה באשפה, כנראה בחיפוש אחרי שאריות מזון. לפניה היה נער, לכל היותר בן־גילו, שבתנועה מהירה אסף לכיס מעילו בדלי סיגריות מקומטים. גם עורבים הגיעו לפח האשפה, ולא רק שעשו את הרעש והבלגן הרב ביותר, גם פגעו בשמם הטוב של עוברי אורח, כי פיזרו את האשפה על המדרכה.
אבל אותם סָלֶק כבר לא הצליח לספור. האלפבית העברי נראה לו עכשיו עצוב וקודר. האותיות נקשרו
במוחו לחלק העני ביותר של טַרְנוּב, הרובע היהודי העתיק, גּרְָבּובְקָה. האותיות השתלשלו מטה כמו הפאות והזקְָניִם של תושבי הרובע ומעיליהם השחורים והארוכים מדי, שקצותיהם תמיד מרוחים בבוץ.
בכל מקרה, הוא ידע את כל מה שלימד בְלָייוַייס. פעם זה היה מעניין ועשוי היה למצוא חן בעיניו. אגדות לילד בן שלוש שהיה אז, כשאביו הוביל אותו ביד לחדר בפעם הראשונה. לא לזה הקרוב לביתו, שם למד רוּדֶק בשנה לפני, אלא לחדר הרבה יותר רחוק. לסָלֶק כאבו הרגליים, הוא נאלץ כמעט לרוץ כדי להשיג את אביו.
לא ראה את שפת המדרכה ונפל, אומנם על הידיים, אבל לכלך את המכנסיים, שגם נקרעו בברך. "גֹוד דֶּם אִיט". אביו משך אותו למעלה.
סָלֶק פרץ בבכי וכבר לא רצה ללכת לחדר.
"אז תלך לזה שליד הבית".
שנה לפני כן, רוּדֶק חזר משם בריצה, עם חום והחלטה לא לשוב יותר. זמן רב לקח לאימו לדובב אותו על מה שקרה. רק אחרי שהבטיחה לא לגלות לאף אחד, רוּדֶק סיפר שהמלמד מעניש על שיבוש המילים העבריות במשיכה באוזניים ומכות עם מקל. אבל לא רק זה. הוא הורה לו להתפשט ולעמוד עירום בפינה, והילדים היו אמורים לירוק לו בַּפָּנים. ואז הוא ברח.
"למה הוא אמר לך לעשות את זה?" שאלה.
"כי לא האמנתי שהיהודים חצו את ים סוף ברגל יבשה".
סָלֶק הלך אחרי אביו בלי לומר מילה. כל אותו היום בחדר הוא כיסה את הברך בידו ויחד עם כולם חזר אחרי המלמד על קטעי התורה.
המורה הזקן אומנם לא הרים יד על הילדים ואפילו את קולו לא הרים, אבל לכל השאלות והספקות הייתה לו תמיד תשובה אחת:
"טיפשון, ככה כתוב בתורה".
את זה בדיוק שמע סָלֶק כאשר אחרי שנת לימודים שלמה בחדר הטחוב, ששימש גם כחדר מגוריו היחיד של המלמד, העז לשאול את שאלתו הראשונה, שאותה הכין בדקדקנות במשך ימים רבים:
"מדוע למראה הילדים היושבים על החומה והצוחקים על קרחתו של הנביא אלישע העובר מתחת, אלוהים שחרר מן היער שתי דובות
פראיות והן קרעו לגזרים ארבעים ושניים ילדים?"
לבסוף רוּדֶק הסביר לו שפשוט צריך לכבד את אבא ואת שני
הסבים, למרות שיש להם קרחת מתחת לכובע.
למרבה המזל, אלוהים לא חזר על מעשיו האכזריים בתוך החדר. בדומה למלמד, הוא גם שתק למראה הבנים הגדולים ששיחקו בשקט מתחת לשולחן במשחקי קלפים, כפתורים או משחקי איקס־מיקס־דריקס. הוא נשאר אדיש באותה המידה כאשר הם נעמדו מאחורי
המלמד והעמידו פנים שהם רוקדים ואלס איתו. או הוציאו בשתי אצבעות מן הארון, תוך סתימת אפיהם בגועל, את הגרביים והגטקס הישנים והמטולאים שלו, או חיקו כלב שהתבלבל בין המלמד הזקן
ובין כלבה.
"אולי העניין היה בזה שהמלמד היה רחוק מקדושתו, מעוצמתו ומבהירות מחשבתו של אלישע", חשב סָלקֶ. "ואולי בגלל שלא
היה קֵרֵחַ". מתחת לכיפה בצבצו שערות שׂיבה ארוכות ודבוקות.