שורדת השבי: אל תתנו לשגרה לנצח. צאו לרחובות

לפני 681 ימים, בשעה הזאת בדיוק, החיים שלי השתנו. אני הייתי שם. נחטפתי, הוחזקתי בשבי, נשלל ממני החופש. חוויתי על בשרי מה זה להיות חטופה בעזה. זה פחד שאין לו סוף, חוסר אונים שמכרסם בכל חלק בגוף. חזרתי, אבל נשארתי עם צלקות שלא יגלידו לעולם. ובעיקר – חזרתי אל מציאות שבורה, שבה אבא שלי עדיין שם. הוא נחטף באותו יום, נרצח, ועדיין מוחזק בעזה. לא חי, לא איתי – וגם לא קבור באדמה הישראלית שאותה אהב.

המאבק שלי היום הוא לא רק של מי שחזרה מהגיהינום. הוא מאבק של בת שדורשת את הזכות הפשוטה ביותר – להביא את אבא שלה למנוחה וקבורה ראויה. לעלות לקבר, להניח אבן, לומר קדיש. גם זה נגזל מאיתנו. במדינת ישראל של 2025 אני צריכה להיאבק כדי להתאבל.

אבל זה לא רק הסיפור שלי. יש עוד עשרות משפחות שחיות את אותו סיוט. 50 חטופים וחטופה כלואים בגיהינום כבר כמעט שנתיים. 681 ימים של כאב, של מאבק, של שעון מתקתק. ואנחנו כאן – מחכים לשובם.