מזמן לא יישמתי את שיטת ה"פיתה וחצי" – מנה עגל ועוד חצי מנה הודו. כך אתה טועם משני העולמות (יש לפינה הלבנה גם פרגית, אבל פרגית אינה מאכל ראוי), ומבטיח לעצמך שלא תישאר רעב. ובכן, הגיע הזמן לחזור למקורות.
הפיתה עלתה 55 שקלים, חצי המנה 35 שקלים. המתנתי כעשר דקות לאחר ההזמנה עד שיכינו את המנות, הבטן כבר נדבקה לגב, ואז החבר על הפס החל להעמיס. ולהעמיס. ולהעמיס.
ולהעמיס. העיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן. כמעט התחרטתי שהזמנתי מנה וחצי, ואז נזכרתי במשפט הפולני הידוע "אוכל אין יותר מדי, יש מספיק". ובכן, יש יותר מדי, אבל נשאיר את זה להמשך.
לפני שהתאוששתי, שאל אותי הברנש בדלפק איזה צ'יפס אני רוצה. מה זאת אומרת, חשבתי לעצמי, צ'יפס הוא צ'יפס, ועוד לפני שהספקתי להגיב הכין חמגשית עם כדורי פלאפל, צ'יפס רגיל וצ'יפס מתנפח, מה שהיה ידוע בעבר כ"צ'יפס שוק בצלאל". הגודש הזה נראה כמו מנה בפני עצמה.