שגרת מלחמה: הסטודנטים נדרשים להצטיין, לשרת – ולשתוק

כמעט שנתיים חלפו מאז שמלחמת חרבות ברזל פרצה לחיינו והשפעותיה אינן מרפות. בתחילתה נרשמה הירתמות מצד המוסדות והמרצים למען הסטודנטים, אך ככל שהתמשכה ונכנסה לשגרה, כך הלכה ההיענות ונחלשה – ומי שנשאר מאחור, באופן שיטתי ומקומם, הם כמובן הסטודנטים.

חיינו האזרחיים מתנהלים זה חודשים ארוכים בצילה של המלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בתוך כך, המערכת האקדמית למדה לתפקד תחת שגרה מתמשכת של חירום. הלימודים מתקיימים כסדרם והציפיות מהסטודנטים נותרות כשהיו. אלא שמתחת לפני השטח מתרחש תהליך איטי של שחיקה מצטברת.

זו איננה קריסה פתאומית, אלא תהליך שקט ומתמשך. הסטודנטים ממשיכים בשגרה, אך בכל סמסטר קשה יותר לגייס כוחות. הציפיות נותרו כשהיו, אבל התשתית שתומכת בהן – רגשית, כלכלית ואקדמית – נשחקת בהדרגה. הנזק אולי אינו נראה מיד, אך הוא הולך ומעמיק.

הסטודנטים בישראל נחושים להצליח. הם חוזרים מהשטח היישר לכיתה, מגישים עבודות, ולעיתים לא עוצרים לשאול מה המחיר. סקר שערכנו בקרב משרתי המילואים מראה כי רק 22% עמדו בכל דרישות הסמסטר, בעוד רבים דיווחו על קשיים, דחיית קורסים, והוצאות כבדות על שיעורים פרטיים כדי לשרוד את הסמסטר.

התמונה הזו צריכה להדאיג את כולנו. כי מאחורי ההישרדות האקדמית מסתתרת תבוסה מוסדית: סטודנטים מתפקדים – לא בזכות המערכת, אלא למרות אוזלת ידה. סטודנטים רבים נדרשים לתפקד במקביל בארבע חזיתות – לימודים, פרנסה, שירות ביטחוני, וחוסן נפשי – מבלי שמישהו ישאל אם זו בכלל דרישה אפשרית.