רק טיפש חוזר על אותה טעות פעמיים וגם אנחנו שחוזרים לעזה

כבר 535 ימים שהם לא איתנו. קבורים במנהרות בעזה, מי בחיים, מי נחטפו חיים ומתו או נרצחו בשבי החמאס, קצתם נחטפו מתים. אפילו שם קולקטיבי ניתן להם: החטופים. קבוצה של אזרחים ישראלים שהופקרו בשבעה באוקטובר על ידי מדינת ישראל ומאז מופקרים כל יום מחדש על ידי ראש ממשלת ההפקרה. אפילו פוסטרים יש להם. פוסטר אחד גדול, הכולל את כל 59 החטופים ופוסטר אישי קטן לכל חטוף. כאילו היו סוג של כוכבי פופ משנות השמונים. כולם כבר מכירים אותם.

עבורי ועבור אנשים נוספים בגזרת ההפקרה, עוטף עזה, הם הרבה מעבר לזה. אביב אצילי, חקלאי וחבר טוב. אריה זלמנוביץ (זלמן), שלימד אותי בצעירותי שאסור לזרוע זרע אחד של חיטה לפני החמישה עשר בנובמבר. תמיר אדר, הבן של יעל ומשה. עמירם קופר, שעבד שנים במפעלים האזוריים של החקלאות באשכול. אליהו מרגלית (צ'רצ'יל), אבא של דני ואיש בקר ופרות. ליאור רודאייף, חבר הקיבוץ שלי, ניר יצחק. מכונאי. קצין בטיחות, ובעיקר איש של נתינה וחבר אישי. ולבסוף טל חיימי. האחיין האהוב שלי. אדם שהיה בו רק טוב. אפילו לא טיפה של רוע. איש עם אולר לדרמן בכיס וסנדלי שורש. כמה שאני מתגעגע לטל.

"לכל איש יש שם" כתבה המשוררת זלדה. לכל אלו שהזכרתי וגם לאלו שלא הזכרתי יש שם. יש משפחה. יש חברים. יש קהילות. והיו להם חיים לפני השבעה באוקטובר. חיים שנגדעו בשבת השחורה ההיא. הם לא רק תמונה או פוסטר. תחזירו אותם כבר הביתה.