רפי מנקו וסיפור ההישרדות של משפחתו: "השואה תמיד נוכחת"

היית במסע לפולין?

"הייתי במסע לפולין בתיכון ורציתי גם להיות אחרי זה עם הנבחרת. אחי הגדול סיפר לי שכשהוא נסע אז ביקשו מכל מי שיש לו קשר לשואה, להביא שמות של אנשים מהמשפחה שנרצחו. אנשים באים עם שלושה, ארבעה, אולי חמישה שמות. אבא שלי שלח אותו עם רשימה של קרוב למאה שמות של אנשים מהמשפחה המורחבת שלנו שלא שרדו את השואה".

"כשהייתי בתיכון הגענו למיידנק. אתה נכנס ורואה הכל ירוק. אתה רואה בקתות עץ כאלה שחידשו אותן, מסתכל ואומר: אני לא מאמין שזה דבר כזה קרה. הפסטורליה הזאת לא מסתדרת. ואז אומרים לך שפה בביתן הזה עברו מאה אלף אנשים ופה 150 אלף… מדברים במספרים שאתה אומר שלא יכול להיות שדבר כזה קרה. ובסוף, אחרי המשרפות, אתה מגיע להר האפר".

"באושוויץ הכל הופך למוזיאון כזה. לראות את הכמות של הנעליים, המשקפיים והדברים שיש שם, אתה פשוט תופס את הראש. לא להאמין שזה היה מפעל למוות. מי שלא חווה את זה, שלא היה שם, אי אפשר להבין את זה. אי אפשר להבין את המספרים, אי אפשר להבין את הגודל, אי אפשר להבין את הרוע. להבדיל, אני מפחד שמה שקרה פה בשבעה באוקטובר יהפוך להיות עוד סיפור. אמרנו כל השנים לעולם לא עוד, אז הקמנו את המדינה הזאת. Never again לא יכול להיות רק משפט. חד משמעית, צריך לזכור, להכיר ולחקור".

תאר את ההגעה למחנה השמדה כשחקן נבחרת עם דגל ישראל על הבגדים.

"הייתי כבר יותר בוגר ומיושב. יותר מבין, נראה לי, את גודל האירוע. זה, מבחינתי, היה התגשמות הניצחון שלנו. שאנחנו בלתי ניתנים להשמדה. שמכונת המוות הזאת, כל התוכניות הרעות שיש נגדנו והשנאה שיש כלפינו, זה לא יעזור. אנחנו פה כדי להישאר. אני נכנס למיידנק עם בגדי נבחרת ישראל וחד משמעית מרגיש שזה גם ניצחון בשביל המשפחה שלי. סבא וסבתא שלי שרדו, אבל יש המון שלא שרדו. יכול להיות שלא הייתי אמור להיות פה. זו סגירת מעגל מטורפת לכל ההיסטוריה של המשפחה שלי".

"איך שירדתי מהאוטובוס, כל הדברים הרעים שאתה רואה שם שוב פוגשים אותך, אבל זה גרם לי ללכת זקוף. להיזכר ולזכור את הסיפורים, אבל גם להסתכלות קדימה. להאמין שלא ינצחו אותנו, להאמין שדברים כאלה לא יקרו שוב".