והיה גם ריאיון, אפילו לא רע – יש להודות, למרות ההסתייגויות דלעיל. נתניהו במצב רוח מרומם הוא המרואיין הכי טוב שיש. תנועות הידיים העצבניות נגנזו, שפת הגוף בוטחת, ההטעמה של כל משפט כמעט מושלמת – ורק מבטים חטופים, כמעט בלתי נראים שמאלה, מסגירים את זה שיש גם מי שלוחש על אוזנו (למרבה המבוכה גם כשהוא נזכר להודות לאשתו "יש לביאות רבות בעם ישראל, אני זכיתי באחת").

נתניהו הביא את עצמו למצב שקשה לשפוט אותו ללא משוא פנים, אבל במדינה שבה מוכרעות הבחירות על ידי חמישה מנדטים שיכולים לנוע מצד אל צד, הרי שהצופה האובייקטיבי – אם נותר כזה שאינו מעריץ מזה או חושב שמדובר בערוץ של העריץ מזה – נכבש על ידי נתניהו באותה מהירות שבה השיגו מטוסי חיל האוויר שליטה במרחב האווירי של איראן.

על הדרך הוא משפץ מעט את ההיסטוריה בקצת "באק-דייטינג": לדבריו הוא כבר הכין את המתקפה באיראן מזמן, אבל אז התערב אובמה השפל ו"שכנע את כולם להסכם שערורייתי". כך הוא משפץ גם אירועים קרובים יותר כמו החלטתו שלא לתקוף בצפון ב-11 באוקטובר – רק מפני שרצה להכריע זירה אחר זירה בדרך למה שנראה כהישג מרשים באיראן. כך הוא לוקח קרדיט על מה שנראה כשכנוע של טראמפ להצטרף למתקפה: "אני הראיתי לו את ארכיון הגרעין".

כלומר, נתניהו מנצל את מה שנראה כרגע כניצחון מרשים באיראן כדי לנצח גם את הארכיונים. זה חשוב כדי להחזיר למחנה את המתנדנדים.

אלא שגם בראיונות מוצלחים מאוד, בעת הזאת, יש בלת"מים – ואחד כזה אירע כשהחלו לקפוץ התראות על ירי טילים. כלומר – נתניהו קיבל את התמונה שהכי לא רצה לראות, זו שמזכירה שהוא אחראי לא רק לטוב אלא גם לרע.

מה עשו בערוץ הבית? נערכו מראש: נתניהו מלמל משפט כמו: "גם עכשיו יש משהו", המשפט נערך פנימה, השידור הועבר ל"דיווח" מהאולפן – ועם החזרה לשגרה, נמשך הריאיון. ככה זה כשלא רק המראיין מגויס אלא גם חדר העריכה.