רוצים להחליף את נתניהו – תתחילו לדבר עם המפלגות הערביות

בפוליטיקה הישראלית יש כלל ברזל שכל אדם שפוי צריך לשנן: בנימין נתניהו, כמו כל פוליטיקאי אחר, צריך 61 מנדטים. בלי זה אין שלטון. עם זה יש שלטון, גם אם הוא משחית, מפלג ומוביל את המדינה לתהום. הניסיון לשכנע את הציבור כאילו די לנתניהו ב־50 ומשהו מנדטים – שטות שכבר התברגה לכותרות – הוא הטעיה.51 מנדטים הם עשרה פחות מהמינימום. למה הדבר משול? להגעה לגייט בלי כרטיס עלייה למטוס.

הבעיה היא לא רק בתקשורת. הבעיה היא גם – ובעיקר – במנהיגות הרופסת של המרכז־שמאל. המקרה הבולט ביותר היה בני גנץ. בספטמבר 2019 היה לו גוש של 65 מנדטים – כחול לבן, העבודה־גשר, מרצ והרשימה המשותפת. גוש עצום. אפילו שמעון פרס היה מקים ממשלה – ואולי מסיים את עידן נתניהו המקולל.

אבל מה עשה גנץ? נבהל. נכנע למניפולציה החדשה שנתניהו החל לקדם אז: "אין לו רוב יהודי". כאילו שיש סעיף חוק שקובע שלממשלה צריכה להיות גנטיקה מסוימת. למה גנץ לא אמר אז שלנתניהו אין "רוב ציוני"? הוא הרי נשען על מפלגות חרדיות שמתנגדות לשירות בצה"ל ולערכי היסוד של הציונות. לאלונקה פתרונים.

גנץ היה צריך להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ – בדיוק כפי שאיים יצחק רבין לעשות ב־1992, ובזאת משך פנימה את ש"ס. כך עשה גם יאיר לפיד עם נפתלי בנט ב־2021, עם רע"ם בקואליציה רשמית. וראו זה פלא – השמיים לא נפלו. הממשלה תפקדה יפה מאוד עד הבגידה של עידית סילמן.

אז שיהיה ברור: הניסיון לשכנע שנתניהו לא באמת צריך 61, כי הרי "הערבים לא נחשבים", הוא הונאה. זו שיטה מסוכנת שמשדרת שהציבור הערבי הוא בעל אזרחות סוג ב' – וזה לא רק שקר ולא רק גזענות, אלא תבוסתנות מיותרת.

כן, יש בעיה עם חלק מהציבור הערבי, אבל הם חמישית מהאוכלוסייה, ומצד שני – זה לא פחות ממדהים עד כמה באחוזים עצומים הם רוצים להשתלב בחברה הכללית. אני מכיר את זה מקרוב כבן בית בארגון "בוקרא" מנצרת – אנשים נפלאים המונהגים על ידי צדיקה בשם גאדה זועבי. הפתרון הוא לא הדרה אלא חיבוק.

לאחרונה, ועדת הכנסת הצביעה על הסרת חסינותו של איימן עודה, סמל לשותפות יהודית־ערבית בתוך הפרלמנט הישראלי. המהלך עוד דורש רוב של 90 ח"כים במליאה – סף כמעט בלתי עביר – אבל עצם קידום ההליך מבהיר את גודל השבר. אסור שהוא יודח. אם איש שלום מובהק כמו עודה מותקף כך, מה יחשוב צעיר ערבי שרוצה להיכנס לפוליטיקה? למה שיאמין שהוא חלק מהמשחק? ואם לא יאמין – איך תיראה ישראל?

כל הקולות שווים

דווקא עכשיו, כשהשותפות הזו שברירית מתמיד, צריך להזכיר עד כמה היא חיונית. המרכז־שמאל חייב סוף־סוף להשלים עם המציאות: המפלגות הערביות הן חלק מהקואליציה הטבעית שלו — גם אם לא רשמית, גם אם זה לא נוח. זה לא מותרות — זו מתמטיקה. הימין מבין דברים כאלה היטב. הוא מביא את החרדים, גם במחיר אידיאולוגי עצום. המרכז־שמאל, לעומת זאת, נבהל מהצל של עצמו, וממשיך להעמיד פנים שהציבור הערבי לא קיים, או לא לגיטימי.

המציאות היא ברורה: מאז 1973 לא קמה ממשלת מרכז־שמאל בישראל בלי תמיכה כזו או אחרת של מפלגות ערביות. לא צריך לתת לרע"ם את תיק הביטחון, ולא לצפות מחד"ש לתמוך במבצעים בעזה. אבל הם כן יכולים, ורוצים, לתמוך מבחוץ – וזה לגמרי מספיק.

הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים. להפסיק לשחק את המשחק של נתניהו. להפסיק עם השיח המופרך על "רוב יהודי" כאילו זו דרישה חוקתית. הגיע הזמן לומר בבירור: כל קול של אזרח ישראלי שווה. והמרכז־שמאל – זה האמיתי – כנראה לא יגיע ל־61 בלעדיהם. זה המצב בגלל הילודה החרדית; זה המצב בגלל הטעות האסונית של בן־גוריון שאפשר זרמי חינוך נפרדים לדתיים שהתמסרו למשיחיות. לכן כל הקטסטרופה.

אם מסרבים לספור את הערבים – יש סיכוי לא רע שהדבר מוסר את השלטון לימין. אז די עם חוסר הפיקוס והסכין בין השיניים. נתניהו לא היה מוותר על שלטון בגלל ניתוח אתני של הרוב שלו. בטח לא הרעיה. אין דבר חשוב מזה עבור ישראל המודרנית. הימין לא ייפרד מהפלסטינים ולא יטפל בבעיה ההרסנית של הבדלנות החרדית המתפוצצת דמוגרפית, ובלי טיפול שורש בעניינים אלו ישראל לא תגיע לשנתה ה־100. הערבים הם שותפים לישראל המודרנית. אם תרצו, ואין לי שום רצון להעליב אלא בכלל להאדיר, הם חמורו של המשיח.

הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, יו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים לשעבר ומחברם של שני ספרים על ישראל
[email protected]