הקלמרי הוקפץ בחמאה חומה ומרווה והגיע עם סלסת עגבניות. זו הייתה המנה הפחות טובה בארוחה וגם מנה מפוקששת באופן כללי. לקלמרי עצמם חסרה האיכות ההיא של קלמרי טריים וטובים שמוקפצים נכון. המרווה לא ניכרה בהם בקיק המתבקש. סלסת העגבניות הייתה תפלה למדי והסך הכול יצא גרוע למדי. אחרי הפתיחה הטובה, זה היה מצער.
חיכינו זמן רב מדי לשתי מנות הבשר אבל לבסוף הן הגיעו. בקבב היה שומן טלה, הוא נצלה על גריל פחמים, הגיר את מיציו על לאפה טרייה, לצד טחינה, עגבניה שרופה, פלפל חריף שרוף, בצל סגול ובזיליקום. זו הייתה קלאסיקת שיפודיות, ללא תוסף רעיוני אולי, אבל כזו שנשענת על חומרי גלם טובים ועשייה מוקפדת.
מנת הבשר האחרת מוגדרת בתפריט כ"נתח מהבטן של הפרה פרוס דק, נוזל אלוהי וכף אחת של פירה". מי אמר אייל שני ולא קיבל. הנתח עצמו היה ואסיו, הוא היה טוב מאוד לכשעצמו, נותר מידיום רייר לאחר הצריבה, נח בתוך רוטב מבוסס ציר בקר מוצלח והרבה יותר מכף פירה חלבי. מנה פשוטה, עניינית, עשויה היטב ומספקת.
קינחנו בעוגת גבינה באסקית (48) טובה מאוד, שכמו רוב מקבילותיה כשהן מוצלחות, לא נזקקה לרוטב הפרי האדום שמעליה.