רוזה יגזאו בוחנת את האדריכלות ככלי לעיצוב זהות

"אני פריבילגית", מודה יגזאו, "אני יוצרת ויש לי קול ויש לי אופציה לעבד את כל מה שקרה לי". את ה"שליחות" שלה היא מבצעת באמצעות חומרים טבעיים ועבודת כפיים המהווה הצהרה אדריכלית בפני עצמה. "אני עובדת עם אדמה שהיא תערובת בנייה אתיופית מסורתית, המכילה אדמת חרסית, קש מהרפת וחול", היא מסבירה. אלו אותם חומרים שבהם השתמשו הוריה וסביה לבניית בתיהם באתיופיה. בחירה זו מציבה ניגוד חריף בין ארכיטקטורת בתי הבוץ האורגניים והמחוברים לטבע שמהם הגיעה קהילתה, לבין מבני הבטון המנותקים של השיכונים בישראל.

בסיס הפסלים בתערוכה עשוי מחומרים ממוחזרים ממשק הבית, והציורים מצוירים בפיגמנט המופק מאותה תערובת מסורתית. הציורים מתארים סצנות מתוך זיכרונות ילדות וחלומות, ויגזאו מציירת את אותו דימוי שוב ושוב בתקווה שבכל פעם ילך ויתבהר. גוון הדיו, המשתנה מציור לציור, מושפע מהמינרל שאותו היא מוסיפה לפיגמנט.

"בתוך הנוקשות של המבנים, יש את השכונה שמדברת שפה משותפת, ואז המבנים הופכים להיות אנשים", היא מסבירה. הציורים, המכילים פגמנטים של אדמה, משלבים "מצד אחד נאיביות ומצד שני ביקורת ופוליטיקה". כל החומרים נאספו ולא נקנו, והם "אורגניים שנכנסים לפיסול ואז הופכים אותם לאדמה. לעבד אדמה ולעבד רגשות". עבור יגזאו, מעשה היצירה הוא גם מעשה של "בנייה" – בניית זיכרון, בניית זהות ובניית נרטיב מחדש.