אפריל הוא חודש המודעות הבינלאומי לקטיעות גפיים. בישראל למודת המלחמות והפיגועים המודעות לנושא גבוהה ממילא. אחד מהארגונים שפועל לקידום המודעות הוא ארגון "הצעד הבא" – הבית של קטועי הגפיים בישראל. "המיוחד בארגון שלנו, שכולו מורכב מקטועי גפיים", מסביר צחי ליבוביץ', מנהל הארגון.

"האמירה כאן חד־משמעית: אף אחד לא מחליט עלינו בלעדינו, ואנחנו דואגים לעצמנו. לכן אנחנו רואים חשיבות עצומה בקידום המודעות בציבור לקטועי גפיים, בקידום זכויות ומעמד מול הרשויות והממסד, בקידום חינוך להבנה ולהפצת תקווה למען קטועי הגפיים ובני משפחותיהם. עבורנו, זו הזדמנות להזכיר לכולם: אפשר לחיות חיים שלמים, עם קטיעה – וללא גבולות".

אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה ובלבנון הגדילו את מספרם של קטועי הגפיים בישראל. שלושה לוחמים שנפצעו בקרבות ואיבדו רגל מספרים כאן על ההתמודדות, ועל החיים השלמים, כדברי ליבוביץ', שהם לומדים לחיות.

חוזה חדש עם החיים

י' (31) מתל אביב, לוחם חטיבה 551, איבד את רגלו ב־20 בנובמבר 2023 בקרב בעזה. בשירותו הסדיר, היה לוחם במגלן. לאחר השחרור הוא מילא משרות ביטחוניות, ובאוקטובר 2023 עמד להתחיל את לימודי הממשל באוניברסיטה. "ב־7 באוקטובר הייתי בסיני עם בת הזוג שלי. כשהבנו שמשהו לא רגיל קורה בארץ, עזבנו מיד את סיני, נסעתי לבית הוריי, לקחתי את הצ'ימידן ויצאתי למחנה ביל"ו לפגוש את הצוות", הוא משחזר. ב־28 באוקטובר 2023 הוא נכנס עם יחידתו ללחימה באזור בית לאהיא בעזה.

"ב־20 בנובמבר, במהלך טיהור אחד הבתים, החבר'ה שלנו התחילו לאגף בית", הוא משחזר. "כשקראו לי ולחברי הטוב צביקה לביא להיכנס, היה פיצוץ חזק. אני זוכר שעפתי באוויר ונפלתי על הגב. לפני שאיבדתי הכרה, אני זוכר שחיפשתי את צביקה בעיניים ולא מצאתי. הצוות שלי הציל לי את החיים כי חבריי נתנו לי את הטיפול הראשוני".

י' ולביא פונו במסוק במצב אנוש, כשהם מורדמים ומונשמים, לבית החולים אסותא אשדוד. "נאמר לי בדיעבד שכשהמסוק נחת היו בטוחים שמורידים גופה אחת ופצוע אנוש", הוא מספר. "אני הייתי אמור להיות הגופה, הם היו בטוחים שמתי. במשך שבועיים הייתי מורדם ומונשם, וכשהתעוררתי בטיפול נמרץ קיוויתי לפגוש את צביקה, אבל אז נאמר לי שהוא לא שרד. הועברתי למחלקה האורתופדית למשך חודשיים, ועברתי ניתוחים. בהמשך יצאתי לשיקום של חצי שנה בשיבא ואז חזרתי לחיים החדשים".

ספר על החיים החדשים האלה.
"אני בתקופת הסתגלות למצב החדש. זה הולך ונהיה קל יותר עם הזמן. חתמתי על חוזה חדש עם החיים. אני לומד לעצב את הסביבה בצורה שתתאים לי. אני חושב שכל מי שמאבד רגל, או איבר אחר בגוף, צריך להבין שאם הוא יתחיל להסתבך בלחשוב על למה זה קרה לו ואיך זה קרה לו – הוא לא יצא מהמעגל הזה.

ברור שלא תמיד קל, אבל אני כבר בטיפול הנמרץ הגעתי להחלטה שאני שמח על מה שיש ושמח שאני חי ושאני בוחר בחיים. בכל בוקר שאני מתעורר אני בוחר את הבחירה הזו מחדש, ואני מודה על זה. כרגע המציאות שלי מורכבת משני ערוצים מקבילים: האחד – לימודים, אני לומד באוניברסיטת רייכמן. זה חשוב לי להמשך הדרך וזה גם חלק בלתי נפרד מהשיקום שלי. חשוב לציין שהיחס של האוניברסיטה לפצועי צה"ל מדהים ומרגש אותי. הערוץ השני – הפיזיותרפיה. כי בלי זה אני לא אוכל ללכת, לתפקד ולקיים אורח חיים שגרתי".

תובנות נוספות שהגעת אליהן?
"קודם כל, חשוב לטפל באגו. לפני הפציעה הייתי גלדיאטור – חזק, רץ, שוחה, עם יכולות גופניות מאוד גבוהות. אחרי הפציעה זה נעלם ברגע, ואתה עובר מגלדיאטור ל'קשיש', נעזר בקביים, בהליכון, בכיסא גלגלים. לפעמים אנשים שרואים אותך ברחוב מרעיפים עליך רחמים, דבר שלכאורה יכול להרגיז, אבל בגלל שאני יודע שזה בא מכוונה טובה, ואני מוותר קצת על האגו, אני מקבל את זה. צריך להבין שהחזות שלך היא לא מי שאתה, ושהקביים, כיסא הגלגלים וההליכון הם בסך הכל כלים שעוזרים לך לנהל את החיים בצורה טובה ויעילה יותר".

מה החלום שלך?
"אני רואה את עצמי בעולם הדיפלומטיה, ובעולם ההרצאות. המילים הפכו להיות הנשק המרכזי שלי".

הדברים הפשוטים

נ' (21) מקריית אונו, לוחם בחטיבת גולני גדוד 13, איבד את רגלו ב־7 באוקטובר 2023 בקרב על קיבוץ עלומים. נ' התגייס לגולני באוגוסט 22', עבר הכשרה והוצב בגדוד, שתפס קו בגזרת עזה, בבסיס עלומים. ב־7 באוקטובר, כשהחלה מתקפת חמאס, הוא בדיוק סיים שמירה בבסיס, והעיר את חבריו. "כשהבנו שיש חדירת מחבלים לאזורנו, יצאנו חמישה לוחמים להגן על קיבוץ עלומים", הוא משחזר.

"בכניסה לקיבוץ נקלענו למארב של 40 מחבלים, ותוך כדי הלחימה זיהינו קבוצת אזרחים שברחו מהמסיבה ברעים. קראנו להם להגיע אלינו, והם הסתתרו במיגונית. ראיתי מחבל ממרחק שני מטרים, יריתי עליו והצלחתי להוריד אותו. מיד אחרי זה ראיתי מחבל שני שהסתתר מאחורי רכב ויריתי גם עליו, ומכאן התחיל הנאחס שלי: הנשק שלו נפל על הרצפה ופלט צרור, ואני חטפתי שלושה כדורים – אחד מאחורי הברך, אחד מתחת לחזה ואחד בצוואר.

צעקתי לחברים שנפצעתי, אבל כיוון שהם המשיכו להילחם, שכבתי על הרצפה והעמדתי פני מת. אחרי 20 דקות הגיע מחבל נוסף, התפלל בערבית וירה בי שני כדורים, אחד מהם פגע לי בישבן. בזמן שאני שוכב פצוע, הצלחתי לצלצל לאחי ולעדכן אותו במצב שלי, ולדבר גם עם הוריי. כעבור שעתיים שבהן שכבתי בלי טיפול באזור הלחימה, חברי דורי הצליח לפנות אותי לתוך המיגונית.

לא היה אפשר לפנות אותי לבית החולים כי כל הצירים היו חסומים, אז חבריי לקחו אותי בחזרה למוצב ושמו לי חוסם עורקים על הרגל. כעבור יותר משש שעות פוניתי לסורוקה. בארבעת הימים הראשונים בבית החולים עברתי ארבע קטיעות ברגל שמאל, וכשקמתי מההרדמה ומההנשמה התעוררתי למציאות חדשה".

איזו מציאות זו?
"החיים שלי השתנו ב־180 מעלות. לא אשקר שהייתי אופטימי מההתחלה ושהיה קל. בכל זאת, הייתי ילד בן 19 שפתאום הופך לקטוע מעל הברך, וגם יד ימין שלי לא תפקדה במשך חודש וחצי. אז היו אתגרים, אבל היה ברור לי שאני לא מוכן להיכנס למקום של רחמים עצמיים ולהיות הקורבן של עצמי. כששמעתי על האחים שלי לנשק שנהרגו, הבנתי שאני חי. אומנם קטוע רגל, אבל אני חי.

ובשביל החברים שלי אני מוכרח להשתקם כמה שיותר מהר, ולחיות. בניגוד לתחזית של הרופאים, שהשיקום שלי יימשך שנה וחודשיים, עבדתי קשה ותוך ארבעה וחצי חודשים השתחררתי מהשיקום. במהלך השיקום התראיינתי לא מעט, ואפילו השתתפתי ב'מונית הכסף', אז הרבה אנשים הגיעו לבקר אותי. בגלל שאני טיפוס ורבלי, הזמינו אותי לדבר בפני ילדים ומכאן התחלתי להרצות על הסיפור האישי שלי. מספיק שמישהו שמגיע להרצאה מקבל ערך אחד ממה שאני מספר – זה עולם ומלואו".

מה למדת מאז הפציעה?
"קודם כל, הבנתי שחומריות זה בולשיט. אנשים בגילי מעוניינים בעיקר בכסף ובהצלחה, אבל אני מבין שזה הבל הבלים. אני אומר תודה על כל מה שיש לי, על המשפחה, על החברים, על התקווה ועל המדינה שלי. בכל יום אני לומד משהו חדש על עצמי, כי התחלתי חיים חדשים לגמרי. למרות האתגרים, אני לא נותן לפציעה יותר מדי מקום בחיים שלי. אני מבסוט מהדברים הפשוטים, כמו, למשל, למזוג לעצמי כוס מים".

בדיחה שחורה בזמן אמת

א' (27) מירושלים, תותחן בחיל השריון, איבד את רגלו ב־15 באוקטובר 2023 מפגיעת טיל ששוגר מלבנון. א' הוקפץ ב־7 באוקטובר למחנה יפתח בצפון, ומשם עבר לחניתה, על גבול לבנון: "הגענו לשם באמצע הלילה, וכשקמנו בבוקר ראינו שהעמדה חשופה, אז החלטנו לחכות למ”פ. כשהוא הגיע, נורה לכיווננו טיל קורנט שפגע באחד הטנקים. עלינו לעמדה כדי לחפש את היורים ותוך ארבע שניות חטפנו טיל בטנק.

זה היה מארב. היה המון עשן ולא היה אפשר לנשום, אז ניסיתי לקום כדי להשיג חמצן, אבל משהו הרגיש תקוע. הסתכלתי למטה וראיתי שאיבדתי את הרגל שלי. באותם רגעים עברו לי שתי מחשבות: האחת היא שאני תמיד משתדל לחיות את החיים בדרך שבה אני עומד בניסיון שבורא עולם הציב לי.

המחשבה השנייה קשורה לזה שיש לי עסק להטמעת מערכות בינה מלאכותית, אז ידעתי שאצליח להסתדר עם הפרוטזה ועם הטכנולוגיות. חבריי הוציאו אותי מהמושב של הטנק לרצפה, המפקד שם לי חוסם עורקים ואז כבר ידעתי שאני לא הולך למות. כיוון שאני אוהב בדיחות שחורות שאלתי אותו: 'אחי, קצבת נכות שווה את זה?'.

התברר שהוא לא הקשיב לי אלא הזמין מסוק ופוניתי לבית החולים בנהריה. ביליתי שישה ימים בטיפול נמרץ, ימים שהיו גיהינום אמיתי מבחינת הכאבים, וביום השישי הגעתי לשיבא תל השומר והחליטו לקטוע לי את הרגל. הייתי שבעה חודשים בתל השומר ולמדתי ללכת מאפס. היום, ברוך השם, אני במצב ממש טוב, הודות לצוות הרפואי".

מה באמת המצב היום?
“אחד הדברים הראשונים שבדקתי, עוד בזמן הפיצוץ, זה שהאצבעות שלי במקום, כיוון שאני מנגן על גיטרה וזה מאוד חשוב לי. לעסק שלי עוד לא חזרתי כל כך, אבל אני מתכנן לחזור. יצא לי להרצות על תחום הבינה המלאכותית, ובימים האלה אני מטייל במזרח. אני כבר חמישה חודשים במזרח. הייתי בהודו ארבעה חודשים ועכשיו אני בתאילנד. היעד הבא הוא וייטנאם. בזכות האתגרים הרבה יותר כיף לי כי זה הופך את הטיול למעניין ומפרה יותר. אני מרגיש שאני בן אדם הרבה יותר שלם מבפנים".

מהן התובנות שלך מכל מה שעברת?
“היכולת להבין שאפשר לעבור בתוך הכאב, ולא לידו, מעליו או מתחתיו. בחודש וחצי הראשונים הייתי בלי טלפון כדי שלא יהיה לי אסקפיזם קל מדי. לא רציתי לברוח כשכואב וקשה לי. אמרתי לעצמי שגם אם אני עובר את התקופה הכי קשה בחיי – אני רוצה להיות בתוכה ולהבין מה היא אמורה ללמד אותי ומה אני יכול לקבל ממנה. זה היה מאוד קשה, אבל בטווח הארוך זה ממש השתלם".

יש לך חלום?
“יש לי הרבה חלומות, אבל החלום הבא הוא להקים משפחה. חלום נוסף הוא להרחיב את העסק שלי ולהפוך אותו לאימפריה. יש לי הרבה רצונות חדשים. אני חולם רחוק".