רבש"צ כרם שלום: “המטרה צריכה להיות – כיתת הכוננות היא חלק מהצבא”

אתמול פרסם צה”ל לציבור את תחקיר הקרב ב־7 באוקטובר בקיבוץ כרם שלום, לאחר שהציג אותו תחילה בפני קהילת היישוב ומשפחותיה השכולות. על פי ממצאי התחקיר, כ־100 מחבלים תקפו בכמה גלים את היישוב הקרוב ביותר לרצועת עזה, שבו גרים כ־180 תושבים. בלחימה נהרגו שניים מחברי כיתת הכוננות של כרם שלום, עמיחי ויצן ז”ל וידידיה רזיאל ז”ל, וכן שלושה מלוחמי סיירת הנח”ל, סרן תומר שוהם ז”ל, סמ”ר ירון שי ז”ל וסמ”ר אור מזרחי ז”ל. סמ”ר שהם משה בן הרוש ז”ל, שנפצע אנושות בקרב, נפטר מפצעיו ב־26 באוקטובר 2023.

התחקיר מציין כי אף שהיישוב צמוד לגבול וכי מחבלים רבים תקפו אותו נמנע אסון גדול יותר בזכות פעילות מקצועית ונחושה של כיתת הכוננות ושל כוח סיירת הנח”ל שהיה ביישוב לפני המתקפה. עוד קובע התחקיר, שנערך בידי אל”ם איילון פרץ וסוכם בידי מפקד פיקוד דרום לשעבר אלוף ירון פינקלמן, כי הצבא כשל בהגנה על היישוב וגזרתו.

לפי התחקיר, אחת הסיבות לכך שכוח סיירת הנח”ל שהה בקיבוץ לפני המתקפה היא דרישתו של רבש”ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) כרם שלום, אליה בן שימול, שתהיה נוכחות קבועה של כוח צבאי במקום. במהלך הלחימה ב־7 באוקטובר חברו ללוחמים כוחות נוספים מיחידות אחרות.

גודל האחריות

“חשוב לעשות הפרדה מלאה בין התחקיר שהוצג לקהילת כרם שלום על ידי אל”ם איילון פרץ, לבין התחקיר שהוצג אתמול לציבור הרחב”, טוען בן שימול, ששירת בעברו בגדוד 51 בגולני ומשמש רבש”ץ כרם שלום מאז 2019. “התחקיר שהובא לקהילה הציג את הדרך הנפלאה והמשותפת של כל הגורמים שקשורים לאירוע, מכיתת הכוננות ועד צח”י (צוות חירום וחוסן יישובי – ד”פ), צוותי הרפואה וכן האזרחים. זה תחקיר שהתושבים נתנו בו אמון. מצד שני, משהו בתחקיר שהוצג לציבור הרחב גרם לתושבים תחושה פחות נוחה, וזה שמשהו במצג של ציר הזמן הביא פחות לידי ביטוי את גודל האחריות שכיתת הכוננות לקחה על עצמה באותו היום, למרות חוסר התקשורת שהייתה עם מפקדים בצבא, למרות חוסר האמצעים והתחמושת ולמרות המספר המועט של חברי הכיתה. ולא נכלל הדגש המהותי על זה שהלחימה פה בוצעה כתף אל כתף עם כמה לוחמים מסיירת נח”ל.

"אירוע שלא הודגש בתחקיר הוא אירוע הג’יפ של הסמ”פ סגן יואב לוינסון, שהגיע כשעליו עוד שני לוחמים לגדר ההיקפית של היישוב, נלחם וחסם עשרות מחבלים, מה שסייע לנו לתפעל בצורה יותר טובה את הלחימה. הג’יפ נפגע מכמה טילי אר־פי־ג'י, ובהתקפה הזו נהרג סמ”ר ירון שי ז”ל. אז צריכה להיות מלוא ההערכה לצוות הזה, על הגבורה שלו, לצוות חפ”ק העתודה שנלחם מוקדם בבוקר וחבר אלינו בסביבות 12, ובהמשך לצוות ביסל”ח שהצטרף אלינו ונלחם איתנו כתף אל כתף. יש פה סיפור גבורה, שצריך לתת עליו דגש בתחקיר הזה, לצד החוסן של הקהילה שלנו.

“ברמת היישוב קרה אירוע מאוד משמעותי – אנשים יצאו להילחם בידיעה שהם אולי לא יחזרו, בזמן שהמשפחות שלהם ספונות בממ”דים. זה מעיד על הרוח החזקה של היישוב. הדברים האלה היו צריכים לבוא יותר לידי ביטוי בלוח הזמנים של רצף האירועים בתחקיר. טעות משמעותית נוספת בממצאים היא שבתחקיר כתוב שפינו את תושבי כרם שלום בליל 7 באוקטובר, כשבפועל הפינוי קרה רק בליל 8 באוקטובר, שזה משמעותי מאוד. מדובר ב־36 שעות שבהן המשפחות סגורות בממ”דים. לא התאפשר לפנות את התושבים לפני כן כי עדיין הייתה לחימה מסביב ליישוב”.

נראה שדעתו של בן שימול אינה נוחה מכך שכיתת הכוננות אינה זוכה בתחקיר למלוא הקרדיט שהיא ראויה לו: “מציינים בסוף, באיזשהו משפט קטן בציר הזמן, את זה שכיתת הכוננות ניהלה לחימה רציפה וממושכת. זה בעצם מתקשר לתפיסה שהייתה רווחת במדינה לפני 7 באוקטובר, שלפיה הצבא חזק והיישוב חלש. כלומר, התפיסה הייתה שהרבש”ץ הוא סוג של סייר שמסתובב ביישוב כדי לתת לתושבים תחושת ביטחון וכנ”ל חברי כיתת הכוננות. אף אחד לא נתן אמון מלא בזה שלכיתת הכוננות יש רלוונטיות ושהיא יכולה להשפיע כל כך על מהלכי הקרב, שהיא חוד החנית – ובטח ובטח באירוע בסדר גודל כזה”.

הסיפור של כולם

הרבש”ץ של קיבוץ כרם שלום מבקש להבהיר: “חברי כיתת הכוננות, שעושים את התפקיד בהתנדבות, הם תושבים שהתאמנו כמה שנים, חלק מהזמן על חשבונם, ויצאו מוכנים לקרב ברגע שהבינו שצריך לצאת. הם באו עם נשק ועם וסטים ואפודי מגן. זו הסיבה לכך שבמשך כל שעות הקרב הלחימה התנהלה בצורה מאוד מקצועית. זה משליך לא רק על הצבא, שמכיר ביכולת של חברי כיתת הכוננות במצבים כאלה, אלא גם על היישובים. אני מתכוון לזה שיישוב יכול להאמין בעצמו, שהוא מסוגל ומוכן להגן על עצמו בלחימה. וצה”ל מבין עכשיו את החשיבות של לאמן יותר את כיתת הכוננות, לספק לה תחמושת ולערב אותה במשימות כי כך התוצאה תהיה טובה יותר. התפיסה צריכה להיות צבא חזק ויישוב חזק. המטרה של הצבא לא צריכה להיות הפיכת כיתת הכוננות למליציה פרטית, אלא היא צריכה להיות חלק מהצבא. זה הוכיח את עצמו בקרב בכרם שלום".

התאמנתם לתרחיש של 7 באוקטובר?
"לא התאמנו לתרחיש של 7 באוקטובר, אבל התאמנו לתרחישים אחרים. הייתה לנו מוכנות ככיתת כוננות. תראה, הצלחנו לפני 7 באוקטובר להשיג 11 נשקים, והיו עוד טפסים שלא קודמו ורצון שלנו להשלים את זה ל־16 נשקים. בנוסף אבזרנו את עצמנו יותר בציוד ודאגנו שהנשקים יהיו בבתי החברים בכיתת הכוננות, במוכנות ליציאה. זה הוכיח את עצמו, כי באירוע לא היינו עסוקים בלרוץ ולחפש נשק. זה מאוד משמעותי, הנושא של הכנה ומוכנות לקרב. העובדה שלחמנו עם הצבא, הביחד הזה, יצר כוח עילאי שאפשר לנו להגן על היישוב בצורה מיטבית. זה סיפור משותף של הגנה על הבית”.

ב־7 באוקטובר, עם תחילת האזעקות, בן שימול הבין שמשהו חריג קורה. “הוצאתי הודעה לכל התושבים והוראה להיכנס לממ”דים, ובמקביל הזעקתי את כל חברי כיתת הכוננות וביקשתי מהם להצטייד”, הוא משחזר. “יצאנו למרכז היישוב עם לוחמים של סיירת נח”ל שנשארו לשמור בשבת. כשהגענו לחמ”ל, אחד התושבים התקשר ודיווח שהוא רואה מחבלים. יצאנו לכיוון והתחלנו להילחם בהם. תוך כדי הלחימה התבהרה יותר התמונה. באחד הדיווחים מחבלים נכנסו אל אחד הבתים, הזדהו ככוחות צה”ל וניסו לשכנע את בני המשפחה לפתוח להם את דלת הממ”ד. האבא החזיק את ידית הדלת ולא הסכים לפתוח. המחבלים הניחו מטען חבלה על יד הדלת וניסו לפוצץ אותה. הגענו למקום, והמחבלים החלו לירות לעברנו. בקרב הזה נהרגו עמיחי וידידיה ז”ל. כעבור שש שעות בערך הגיע טנק של צה”ל עם לוחמים נוספים ובהמשך הגיעו עוד כוחות. רק ביום ראשון בערב הצבא הצליח לפנות את התושבים. הקרב הזה הוא סיפור של כל מי שהיה שם: תושבים, חברי כיתות כוננות, חיילים וצוותי רפואה”.

על פי התחקיר, צוות החירום היישובי פעל ביעילות וסייע בפינוי פצועים ובפינוי תושבי היישוב, אך עם זאת, הצוות לא יידע בזמן אמת את תושבי הקיבוץ על חדירת המחבלים. התחקיר מדגיש כי פעולת חברי כיתת הכוננות באותו היום היא “דוגמה ומופת” להגנה על יישוב וכי גם פעולות החובשים והרופא בקיבוץ ראויות לשבח והביאו להצלת חיי אדם. על לוחמי צה”ל נאמר כי פעלו בגבורה ובחירוף נפש.

מה הלקח העיקרי שאתה לוקח מ־7 באוקטובר?
בן שימול: “חשוב לשים דגש על המוכנות. שאלת המוכנות מאוד חשובה. והצבא צריך שהיישובים יהיו חזקים כי בשעת אירוע, עד שהצבא יגיע, היישוב עלול להיות חשוף. אם היישוב יקבל את הציוד שנחוץ לו כדי להגן על עצמו, הוא יוכל לשרוד. וזה נכון לכל היישובים”.